מלבי"ם על שמות · פרק 12 · פסוק 34

וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משמע שרצו להחמיצה רק שלא הספיק השעה, כמ"ש במכילתא שלא הספיקו לחמצה, ומזה משמע שמ"ש ריה"ג לקמן (סי' קג) שבמצרים לא נהג איסור חמץ רק יום אחד, היינו יום ארבעה עשר והלילה שלאחריו, וזה נראה משני טעמים: א] שקודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום כמו שדברתי על זה במק"א, ב] שבקדשים הלילה הולך אחר היום כמ"ש בחולין (דף פג), ובודאי היה אזהרת חמץ מיום י"ד דהא אסור לשחוט את הפסח על החמץ, והרי במה שחשב במשנה (פסחים דף צו) דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות לא חשב שפסח מצרים נשחט על החמץ, וא"כ מבואר שהיו אסורים בחמץ משש שעות ולמעלה דר' ישמעאל מוכיח למעלה (סי' כ"ו) ופסחים (דף ה) דחמץ אסור משש שעות ולמעלה מן לא תשחט על חמץ דם זבחי, ועז"א ולא יאכל חמץ היום היינו יום י"ד ולילה שאחריו שבלילה התחילה יציאתם, ועז"א בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, כי אז ליל ט"ו היה נחשב ליום ארבעה עשר, [ומסולק קושית התוס' בברכות (דף ט ע"ב), וע"כ רצו להחמיץ העסה ולא הספיק השעה, אולם המפרשים פי' דברי ריה"ג שמ"ש פסח מצרים אין חמוצו נוהג אלא יום אחד היינו יום ט"ו שבו יצאו, ולפ"ז צ"ל שמ"ש שלשו את העסה ולא הספיקו לחמצה היינו שלשו ע"מ לאפותה מיד טרם תחמץ רק כי גורשו ממצרים ולא יכלו לאפותה, ומ"ש ולא הספיקו לחמצה זה היה בנס, ועז"א וכן לעת"ל, ר"ל שהיה רמז בזה שלא שלט בהם יצה"ר להחטיאם בדרך, שזה נמשל במשל החמצת העסה כמ"ש גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך אלא שאור שבעסה מעכב, ובהשגחת ה' שבת מעיר הוא היצה"ר מלוש בצק עד חומצתו ולא נתחמצה העסה, וכן לא שלט בם יצה"ר. וכן יהיה לעת"ל: ומ"ש משארותם. פי' הראב"ע שהוא הכלי שבו העסה כמו ברוך טנאך ומשארתך, ולמ"ש בת"י שנאפה מחום השמש י"ל ששמו העוגות בכליהם על שכמם נגד השמש ונאפה מחום השמש שהיה בוער ביום ההוא, ובמכילתא פי' משארותם הנשאר ממצה ומרור טענו על שכמם, ולא שמוהו על הבהמות משום חבוב מצוה, וריה"ג פי' משום שבהמותם היו טעונות כלי כסף וכלי זהב, וי"ל שעז"א וב"י עשו כדבר משה וישאלו וכו', ר"ל שלכן לא יכלו לטעון על הבהמות: