מלבי"ם על שמות · פרק 32 · פסוק 7

וידבר ה', ואח"כ אמר ויאמר ה' אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב' בחינות, בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות אשר עשה ה' עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל והוציא שלמותם, ולפ"ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו, וכמ"ש חז"ל לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו', ובהשקף זה היה הדבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז"א וידבר ה' אל משה לך רד מגדולתך, [כי על ירידתו מן ההר די בלשון לך לבד כמ"ש (שמום י"ט י') לך אל העם, או בלשון רד לבד כמו שם (פסוק כ"א) רד העד בעם, ומש"ש (פסוק כ"ד) לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבור בלשון כפול], אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה' וזכות גדול, אין ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ"ש ישעיה (מט) ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' וכו', עיי"ש בפירושי, ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז"א (בפרשה ט') ויאמר ה' אמירה רכה, ופה אמר לך רד, אחר כי שחת עמך אשר העלית ממצרים, ולא הושג התכלית שבעבורה היה כל ענין יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות, ואמר שחת עמך, ולא מצאנו בשום מקום שקרא את ישראל בשם עם משה רק במעשה העגל, מזה מבואר כחז"ל שעקר החוטאים במעשה העגל היו הע"ר והם לא נקראו עם ה', וה' לא הסכים שיצאו עם ישראל ממצרים רק משה לקחם בחשבו לקרבם אל הקדושה, ועז"א אשר העלית מארץ מצרים, ואמר שחת בבנין סיעל שהם השחיתו את ישראל, והם השחיתו כל הענין של יציאת מצרים שהוא להיותם עם ה' לא עובדי אלילים: