מלבי"ם על שמות · פרק 21 · פסוק 32

אם עבד יגח. כבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' י"ב) בשנתאר החלוקות מצוינים במלת אם שמורה על החלוקה, אבל כשמדבר מענין בפ"ע יציין אותו במלת כי, וגם פה היל"ל וכי יגח עבד, אחר שהוא ענין בפ"ע ואין משלם כופר, ופי' חז"ל שבאמת גם עבד ואמה הם בכלל והמית איש או אשה ונכנס תחת מאמר הכולל וכי יגח שור את איש או את אשה ובאר שאם האיש והאשה הם עבד או אמה דין השור שוה, ודין התשלומין יש בו להקל ולהחמיר, ואחר שהוא חלוקה מהמאמר הכולל בא מלת אם כדינו, וע"כ אמר בב"ק (דף מג ע"ב) שאף מי שדריש אם כופר לא דריש אם עבד שבא כדינו, ומ"ש לחייב ע"ז בפ"ע, כבר בארתי בפ' קדושים (סי' קא) שזה עולה בין לר' יאשיה בין לר' יונתן:

אם עבד יגח השור. פי' עבד כנעני כי אם מדבר בעבד עברי לא היה נותן הכסף לאדוניו רק ליורשיו. והנה בב"ק (דף פט ע"ב) פליגי בעבדי מלוג אם יוצאים בשן ועין לאשה, ומסקנת הש"ס דפליגי אם קנין פירות כקטן הגוף דמי, וברייתא דפה כר' יהודה (שם בדף צ) דקסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף, ולכן אמר אחד איש ואחד אשה, ר"ל שגם עבד אשה יתן כסף שלשים שקלים לאשה אף שהבעל אוכל פירות כי האשה היא אדוניו אחר שהגוף שלה. והנה בכל הפרשיות אמר ישלם סתם, ומ"ש בבור כסף ישיב לבעליו נדרש בב"ק (דף נד) ולמה אמר פה לאדוניו, רק שמלמד שישלם למי שהוא אדוניו שהגוף שלו לא ע"ע שאין הגוף שלו ולא לבעל שיש לו קנין פירות לבד:

והשור יסקל. מפני שיצא לדון בדבר החדש שישלם שלשים שקלים, הוצרך לבאר שדין השור לא נשתנה, וגם משמיענו אף שהשור שנגח את עבדו הוא שורו לא נאמר שהקל בו כמו שהוקל באדוניו אם יום או יומים יעמוד, וע"כ אמר שבכל אופן יסקל. וכבר בא מאמר כזה על השור יסקל שגבי מועד: