מלבי"ם על שמות · פרק 22 · פסוק 9

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו'. דעת המכלתא כברייתא די"ג מדות שדריש לה בפרט וכלל, ולא כסוגית הגמ' ב"מ (דף נז ע"ב) שדריש כי יתן כלל, שהוא כלל שאינו מלא כמ"ש בזבחים (דף ד' ע"ב), וכן לא כסוגיא דנזיר (דף לה) שדריש לה פרט וכלל ופרט, דס"ל דלשמור פרט, שע"ז הקדים שצ"ל לשמור שיאמר לו הילך שמור לי זה, ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה ול"ל הפרט, ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות לכן אמר חמור או שור לחייב על כל א' בפ"ע, ושואל לא יכתוב כל בהמה רק כי יתן בהמה לשמור, ומשיב שאם יכתוב הכלל נוכל לטעות שבהמה דוקא לא חיה אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרט וכתב וכל בהמה כולל הכל אף חיה, ואכמ"ל בזה יותר:

ומת או נשבר או נשבה. המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא ע"י חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א י״ג:כ״ח) ותשבי הוא ע"י שוללים מזויינים, וס"ל לר' אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל, ור"ע השיב שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואזלי לשיטתם שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ"ב) ס"ל לר' אליעזר שדנין אפשר משאי אפשר ור"ע ס"ל שאין דנין אפשר משאי אפשר, ולמד ר"ע מן גנבה כי כשאפשר להציל לא עדיף מנגנב שחייב ור"ש למד לה ממ"ש הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסי' קס"ב:

אין רואה, שאם הוא במקום שיש עדים מצויים צריך להביא עדים אם לא ישלם, כמ"ש בח"מ (סי' רצד), ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד וכמ"ש הה"מ [בפ"ו מה' שאלה ופקדון דין ג"] ושכן נראה ממ"ש בב"מ (דף פג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר: