כי את מזבחותם, זה כבר הזהיר בפ' משפטים, ופה הוסיף את אשריו תכרתון שלא נזכר שם, והוא עפמ"ש בע"ז (דף נג) אר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דא"ר ואשריהם תשרפון באש והלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניתא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו תא עבדי, לכן בצווי שבפרשת משפטים שהיה קודם מעשה העגל לא הוצרכו לבער האשרות, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובצווי זאת שהיה אחר מעשה העגל נאסרו האשרות לכן הוסיף שרפת האשרות:
קריאה במקור
מלבי"ם על שמות · פרק 34 · פסוק 13
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Mikraei Kodesh, Vilna, 1891
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002100356
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 605e4c47b0feb274d8328522cbb969761bc634c5f1bcaedb7a3796064356335d