מלבי"ם על שמות · פרק 23 · פסוק 10

שש שנם תזרע שדך. הוא מיותר, ופי' במכלתא שר"ל שבזכות שתשמור שמטה תבא ברכה בפירות עד שתוכל לזרוע שש שנים רצופות והאדמה תתן את יבולה, וממ"ש ואספת את תבואתה הרבה בספרא (בתר סי' ה) לאורז ודוחן וכו' שתשרישן לפני ר"ה שכונסן בשביעית, ולר' יונתן שם משהביאו שליש לפני ר"ה ושם פרשתי מוצא הלמוד הזה, וממ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך למד שה"ה בכרם וזית שחנטו לפני ר"ה שייכים לשנה הקודמת בין בפירות ערב שביעית שנכנתו לשביעות בין בפירות שביעית שנכנסו לשמינית כמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' שמטה ויובל הי"ג ובפ"א מה' מעשר ה"ב] וכל הפירות למד מכרם וזית. ונראה שלמוד ר' יאשיה הוא ג"כ ממ"ש ויתרם תאכל חית השדה רק שלכן הוסיף כן תעשה לכרמך לזיתך שהוא מיותר דהא דין זה שיוציא לחית השדה נוהג גם בזרעים, ללמדך שאף בכרם וזית של שביעית שיוצא לשמינית הדין כן, וכמ"ש בפסחים (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת שלפר"ח [שם דף נא ע"ב ד"ה כל ובכ"מ] והר"ש (ריש פ"ט דשביעית) היינו בשנה השמינית, ואח"כ זמן בעור, ועז"א לא הרי הזית כהרי הכרם כי כ"א זמנו מיוחד וזמן הזית מאוחר שלכן הוסיף לזיתך, ומזה למד שה"ה שכן בכל הפירות, ור' יונתן לשטתו דס"ל כר"ע דספיחים אסורים מה"ת כמ"ש בירושלמי (פ' בתרא דמעשרות) וא"כ מוכרח לומר לכרמך לזיתך כי תבואה ופירות הנזרעים אסורים מלאכול משום ספיחים, רק פירות האילן שאין אסורים משום ספיחים בזה אמר הדין ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, רק ר' יונתן ס"ל שמזה בעצמו שאמר ויתרם תאכל חית השדה מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן, כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית (ומ"ש ומה ת"ל לכרמך לזיתך וכו' לזית בפ"ע וכו', הוא עפ"י היסוד שיסדתי בס' התו"ה (אחרי סי' י"ז) שכ"מ שכפל אות היחס מורה שכ"א ענין בפ"ע כמש"ש מכ"מ, וממ"ש לכרמך לזיתך ולא אמר לכרמך וזיתך מורה שכ"א יש לו זמן מיוחד, וכל מה שכתבתי הוא לשטת ר"ת ודעמיה, ויש עוד שעות בזה ואכ"מ לבאר זה בארך: