מלבי"ם על שמות · פרק 22 · פסוק 1

אם במחתרת ימצא הגנב. כבר פי' חז"ל בסנהדרין (דף עח) משום שידעינן שמחשבת הגנב שאם יעמוד בעה"ב כנגדו יהרגנו, ולכן הותר להרגו כדין רודף אף שהוא לא בא רק לגנוב וחשב שלא ימצאנו, כיון שעל הצד והספק שירגיש בעה"ב ויעמוד נגדו הוא מוכן להרגו, הותר להציל נפשו בדמו של זה, ומזה למד ר' ישמעאל ביומא (דף פה) שספק פקוח נפש דוחה שבת שקיל משפיכות דמים, ומ"ש אם זרחה השמש עליו דעת הראב"ד (בפ"ט מה' גנבה ה"ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו וכ"כ הכ"מ בשם ר"ח וכ"כ הרמב"ן, כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו לא יהרג כי זה לא יהרוג את הבעה"ב רק יברח ממנו. וכ"כ הרשב"ם והראב"ע, ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי' שמ"ש זרחה השמש הוא דוגמא, שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו לא יערב לבו להרוג ולא בא רק לגנוב וכשיראו שגנב ישליך הגנבה מידו, ובענין זה ת"א אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ר"ל אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה, וזה דומה עם מ"ש שאם הי"ל מושיעין הימנו והרגו חייב וכמ"ש ברמב"ם (שם הי"א), ועז"א אם זרחה השמש עליו, בזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו בין בלילה בין ביום, וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף א"כ אמדינן אם הוא רודף אם לאו, ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה ללמוד מא' לחברו, וכן במ"ש ופרשו השמלה הוא דוגמא שה"ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם שאין חלוק בין יום ולילה, ר"ל אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים כי לרוב אין אנשים בלילה, ודבר לפי הרגיל והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא ואין הבדל ביניהם לדינא: