מלבי"ם על בראשית · פרק 22 · פסוק 11

ויקרא אליו מלאך ה'. הנה הדבור קח נא את בנך היה ע"י ה' בעצמו, והקריאה אל תשלח היה ע"י מלאך ולמה לא עכבו ה' בעצמו. הנה מלבד מה שיתבאר שהיה נסיון גם בזה, י"ל עפ"י מ"ש חז"ל שמכל מצוה יולד מלאך שליח ה' לגמלו טוב בעד המצוה ההיא כמ"ש שכר מצוה מצוה, שהמצוה עצמה תגמלהו שכרו, והנה מצוה הגדולה הזאת נגמרה עתה בשלמות בכל פרטיה ונברא ממנה מלאך ה', אבל אם היה אברהם שוחט את יצחק, אז היה נחשב כרוצח, כי לא היה רצון ה' רק שיעלהו לא שישחטהו, וע"כ קרא אליו מלאך הזה בעצמו לעכבו מן המעשה שבה תלוי מציאותו וקיומו, וע"כ אמר במד' שהמלאכים בכו כשרצה אברהם לשחוט את יצחק, רצו שהמלאכים שנבראו מן המצוה הזאת שהיה בה כמה חלקים, הקיחה וההליכה ובנין המזבח ועריכת העצים והעקדה והעליה על המזבח, שמכ"א נברא מלאך, וחיות המלאך וקיומו הוא מן המצוה הזאת, ואם היה שוחט אותו היו כל המעשים הקודמים הכנה אל רצח ותועבת ה', וע"כ בכו מלאכים אלה כי יהיו כאין וכאפס. וז"ש לו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת וכו' ממני, שעורו כי עתה ידעתי ממני כי ירא אלהים אתה, שממני ר"ל מה שנבראתי מן המצוה הזאת ואני חי וקיים ידעתי כי עתה ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך, ר"ל שעתה נגמרה המצוה שהיה תכליתה לידע שאתה ירא אלהים ולא חשכת את בנך, וכ"ז ידעתי עתה והשחיטה היא למותר ויהי' רצח ותועבה: