גור אריה על שמות · פרק 32 · פסוק 1

בתוך שש שעות וכו'. שכן דרשו (שבת פט.) "וירא העם כי בושש", אמר להם השטן ביום י"ו כבר באו שש ולא בא, וכשראו שבאו שש מיד "ויקהל העם וגו'"(כ"ה ברא"ם):

שאותו היום שעלה הוא מן המנין וכו'. הקשה ריב"ם בפרק רבי עקיבא (שבת פט. תוד"ה לסוף) על דברי רש"י, דהא משמע בהדיא ביומא (ד ע"ב) דיום שעלה מן המנין, דאם לא כן, לא תמצא שהיה שבירת הלוחות בי"ז בתמוז. ותימה על קושיא זאת, כי רש"י רוצה לומר שאין כל היום מן המנין, כי הם סבורים היו כי יום של עליה כולו היה מן המנין, ומשה יבוא ביום י"ו בשש שעות, וזהו ארבעים יום כאשר תחשב יום עלייה מן המנין וגם יום הירידה. ומה שאמר 'לסוף ארבעים יום', אינו רוצה לומר לבסוף יום של ארבעים יום, דזהו אינו, שהרי עדיין לא נשלמו ארבעים יום. ועוד, דהוי ליה למימר 'לסוף יום ארבעים אני בא', אבל 'לסוף ארבעים יום' רוצה לומר ביום הארבעים, שהוא בסוף ארבעים יום:

והיה מורה לנו הדרך וכו'. אבל אין פירושו "אשר העלנו" כמשמעו – אשר הוצאנו ממצרים, דמאי דהוה הוה, וכבר יצאו ממצרים, ולמה היו רוצים לעשות אלקים במקומו של משה, אלא פירושו ש'יהיה מורה לנו הדרך', ועכשיו אנו צריכין לאלהות. ומפני שידעו במדריגתו של משה ובמעלתו, וידעו אשר אין אלקים אשר יעשו יהיה במדריגתו, היו מתאוים לאלהות הרבה, והיו רוצים להגיע אל מדריגת משה באלהות הרבה שיהיה להם: