גור אריה על שמות · פרק 12 · פסוק 2

הראה לו הלבנה בחדושה וכו'. מלשון "זה" הוא דמפיק, דמילת "זה" מוכח על דבר הרמוז, ולפיכך צריך לומר שהראה לו הלבנה בחדושה ואמר לו 'כזה ראה וקדש'. והא דכתיב "ראש חדשים" בלשון רבים, והוא לא הראה לו רק חדוש הירח להיות ראש חודש, כך פירושו – כשהוא מתחדש הוא ראש חדשים בכל חדש וחדש, שלא תאמר דווקא חדש זה בלבד, לכך נאמר "ראש חדשים" (כ"ה ברא"ם). וכן שנינו במכילתא, ר' ישמעאל אומר אמר הקב"ה למשה הראה להם את החודש, ואמור להם 'כזה ראה וקדש':
ומכאן משמע דהיה זה בראש חודש, וקשה בפרק קמא דפסחים (ו ע"ב) דקאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל" (פסוק ג) בראש חודש נאמר, ומקשה מנא לן דבראש חודש נאמר, אימר בד' בירחא. והשתא קשה הרי "החדש הזה" כתיב דמשמע דבראש חודש נאמר, והתוספות תרצו התם (ד"ה ממאי) נהי ד"החדש הזה" בראש חודש היה, אבל "דברו אל כל עדת ישראל" מנא לן דבראש חודש נאמר, דילמא בד' או בה' נאמרה. ואי לאו תירוץ התוספות הייתי אומר דהא לא קשיא, דהא דקאמר "החדש הזה" אמור להם 'כזה ראה וקדש' – הוא אליבא דרבי ישמעאל דלא דריש רק "החדש הזה" 'כזה ראה וקדש', אבל אליבא דרבי עקיבא דפליג ארבי ישמעאל בהדיא במכילתא, ודרש שלשה דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקב"ה באצבע; המנורה, והחדש, ושרצים, כדאיתא במכילתא³, ולפי זה לא היה בראש חודש. והא דכתיב "החדש הזה", הקב"ה הראה לו הלבנה במראה הנבואה כמו שהראה לו מנורה של אש (מנחות כט.), דלא הראה לו המנורה של משכן. וכן אין ספק דלא הראה לו שרץ, רק שהראה לו במראה הנבואה. וכן "החדש" שהראה לו הקב"ה דמות ותבנית הירח בחדושה:
והרא"ם הקשה על תירוץ התוספות דחלקו בין פרשת "דברו" לפרשת "החדש הזה לכם", דבהדיא במכילתא מוכח דאף "דברו" נאמר בראש חודש, אבל לפירוש זה לא קשיא מידי, דודאי תנא מכילתא רבי ישמעאל הוא כמו שאמרנו, אבל לדברי רבי עקיבא דקיימא לן כוותיה אין צריך לומר כך, ומשום כך מקשה סתמא דתלמודא שפיר. ומיהא גם לפירוש התוספות לא קשה, דהא דאמר במכילתא "דברו" היה בראש חודש – לאו דווקא בראש חודש היה, אלא אתא למימר שלא היה בעשור לחדש – ביום הלקיחה שהיתה בעשור לחדש (פסוק ג), אבל הדבור לא היה בעשרה לחודש, ולא רצה ללמוד במכילתא רק שלא היה הדבור בעשרה לחודש ביום הלקיחה, דאיך נוכל למילף מדכתיב "ויקחו בעשור לחדש" שהיה הדבור בראש חודש, לא נוכל ללמוד רק שהלקיחה בי' לחודש ולא הדבור בי' לחדש, אבל אין הכרח כלל שהיה בראש חודש הדבור:
ועוד הקשו בתוספות שם (פסחים ו ע"ב) דבפרק ר' עקיבא (שבת פו ע"ב) משמע ד"החדש הזה לכם" בראש חודש נאמר, דקאמר התם – כולי עלמא מודו דבראש חודש אתו למדבר סיני, מנא לן, כתיב הכא (להלן יט, א) "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם (פסוקנו) "החדש הזה", מה התם ראש חודש אף כאן ראש חודש, ואם כן משמע ד"החדש הזה" הוא ראש חודש, ואילו בפרק קמא דפסחים (ו ע"ב) קאמר ומנא לן דבראש חודש קאי, אימא בד' או בה'. ואני לא הבנתי דמנין לתוספות דבר זה להקשות, דשפיר מצינו לומר דבד' בירחא הוי קאי, ומכל מקום מדכתיב "החדש הזה" הוא אומר על התחלת ראש חודש, ומשה בד' בירחא הוי אמר "החדש הזה" ניסן "ראש חדשים לחדשי השנה", כאילו אמר ראש חדש זה של ניסן הוא ראש לחדשים, והשתא יליף שפיר (בשבת פו ע"ב) – כתיב הכא "ביום הזה" וכתיב התם "החדש הזה", מה התם ראש חודש, דודאי כי כתיב "החדש הזה" איירי בהתחלת החדש, אף על גב דהוא קאי בד' או בה' בירחא – כיון שאומר "החדש ראש חדשים" איירי על התחלת החדש, שבו מתחיל החדש:

שנתקשה משה באיזה שעור כו'. אבל לעיל כאשר פירש "החדש הזה לכם" (רש"י ד"ה החודש) שאמר לו כזה ראה וקדש – לא הוצרך לפרש שנתקשה משה רבינו עליו השלום ולכך הראה לו החודש ואמר 'כזה ראה וקדש', משום דלעיל פירש "החודש הזה לכם" דקאי על החודש, שהראה הקב"ה למשה את הלבנה בחדושה, אף על גב דהוי מצי ללמדו לו בלא שיהיה מראה לו, כיון דמצי להראות לו למה לא יהיה מראה בעין לומר עליו "החודש הזה" 'כזה ראה וקדש'. אבל אם נפרש "החודש הזה" על חודש ניסן דלא שייך בו ראייה כלל, ואם כן למה אמר "הזה" דמשמע על דבר הרמוז לפניו, כיון שלא היה מדבר רק על חודש ניסן למה אמר "הזה", אלא מפני שנתקשה משה והוצרך להראות, ואם לא נתקשה לא היה הקב"ה אומר "הזה" להיות מראה עליו. אי נמי דהא דפירש רש"י כאן "הזה" ש'נתקשה כו" קאי גם כן על פירוש של מעלה, שהראה לבנה בחדושה, רק שלפי פירוש ראשון "החודש" קאי על כל חודש כשהלבנה מתחדשת הוא ראש חודש, ולפירוש זה על ראש חודש ניסן קאי, אבל בפירוש "הזה" שוים:

באיזה שיעור שתראה שתהיה ראויה לקדש. דברי תימה הן דמה שעור לדבר, דאם נראה כל שהוא ממנה ראויה לקדש, ואולי דעתו הוא כך, דחשבון ראיית הירח הוסד על ארץ ישראל, וכמה תהיה גדולה כאן עד שאפשר לקדש אותו, כי אפשר שתהיה נראה בקצות המערב שהוא קרוב אל הירח – ואינו נראה כלל בארץ ישראל, ואנו בעינן ראיית ארץ ישראל, ולפיכך אומר כמה שיעור שתראה שידוע שנראה בארץ ישראל, כי כל חשבון הוסד על ארץ ישראל. אבל אין נראה שפירוש המכילתא כך, דאם כן יהיה לכל מקום ומקום שיעור מיוחד לפי מה שהוא קרוב או רחוק מארץ ישראל ומן המערב. אמנם בירושלמי מצאתי דיש שיעור לקדוש הירח, דקאמר התם (ר"ה פ"ב סוף הלכה ד) שאין מקדשין הירח עד שנראה בה כשעורה. ואם תאמר הוי ליה לומר על פה שעור הירח כשעורה שאז ראויה לקדש, דזה אין קשיא, כיון דשעור שעורה אינו אלא למראית העין, ולא לפי האמת, אין לומר דשיעורה כשיעור שעורה, ופשוט: