גור אריה על שמות · פרק 22 · פסוק 2

אם ברור לך הדבר כו'. במכילתא. אבל בגמרא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עב.) לא דרשו הכתוב כך, אלא אם ברור לך כשמש שבא להרגך, והוא הקדים להרגו, אין לו דמים. ולפי זאת הברייתא דבוק "אם זרחה השמש עליו" למקרא שלפניו אל "אין לו דמים", ומדבר באב שבא לגנוב לבן (סנהדרין עב ע"ב), דסתמא אינו בא להרגו, לפיכך אם ברור הדבר כשמש שבא להורגו, אין לו דמים, אבל מסתמא אין בא להרגו, ויש לו דמים. וברייתא אחריתי (שם) מפרש הכתוב כמשמעו, אם ברור לך כשמש שלא בא להורגך והרגו, יש לו דמים, אבל בסתמא יש להרוג אותו. ומוקי ליה שם בבן שבא לגנוב לאב, דזה צריך שיהיה ברור לך שלא בא על עסקי נפשות, מפני שאין רחמי הבן על האב כמו רחמי האב על הבן, אבל בסתמא בא להורגו, ולפיכך יקדים ויהרוג אותו. ורש"י נטה מדרך הגמרא, דהגמרא מפרש "אם זרחה השמש עליו" 'אם ברור לך כשמש', והוא מפרש "אם זרחה השמש" 'שיש לו שלום עמך כשמש שהיא שלום בעולם':
וטעם של רש"י, דבקרא לא נכתב שמדבר דווקא באב שבא לגנוב לבן, דהא בבן שבא לגנוב לאב, אפילו אם אין ידוע בודאי שבא להרגו, יש להרוג אותו. וקושיא זאת גם כן לברייתא דמפרש אם ברור לך כשמש שלא בא להרגו "דמים לו", ומדבר בבן שבא לגנוב לאב, אבל באב שבא לגנוב לבן, אפילו אם אין ברור לך שלא בא להרגו, אל תהרגהו, באיזה מקום נזכר חילוק זה בקרא, ולפיכך הניח הגמרא ופירש לפי פשוטו, דהשתא הוי שפיר דלא יקשה, דאם ברור שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהיא שלום בעולם, אז אל תהרגהו, וממילא למדנו שכל אב שבא על הבן במחתרת שאל יהרגהו, דהא בודאי כל אב יש לו שלום עם הבן, אלא אם ידוע שבא האב להרוג אותו אז יקדים ויהרוג אותו. ואם כן אם בא על האב במחתרת, מסתמא אין שלום עמו, ויקדים להרוג אותו, אלא אם יודע לו שיש לו שלום עמו, ואז לא יהרוג אותו. ובפירוש המכילתא נכלל הכל בכתוב, ואין צריך לעשות חילוק. ומפני שהוא יותר קרוב לפשוטו, הניח הגמרא, כי בענין אין חילוק, רק למסבר קראי:
אמנם לפי הדקדוק יותר נכונים דברי חכמים בתלמוד, כי אם נפרש "אם זרחה השמש עליו" אם יש לו שלום עמך כמו השמש שהיא שלום בעולם, דבר זה לא נמצא בשום מקום שהשמש היא שלום בעולם, ואין לכתוב ליקח למשל אלא דבר שהוא פשוט, לפיכך פירשו "אם זרחה השמש עליו" 'אם ברור לך', כי בודאי האור יקרא על כל דבר שהוא ברור בכל המקרא, לכך יאמר הכתוב "אם זרחה השמש עליו דמים לו". וגם לפי ברייתא קיימתא אין "אם זרחה השמש עליו" דבוק אל מה שלפניו, אלא פירוש הכתוב "אם זרחה" דיש כאן בירור שלא בא להורגו, יש לו דמים, [ו]מפרש הברייתא דהבירור הזה הוא שלא בא להורגו, היינו שלא ידע בודאי שאביו חשב עליו להורגו, ואז בודאי לא בא להורגו, וזהו "זרחה עליו", כלומר שזרחה עליו לטובתו, אבל אם לא זרחה השמש עליו, דהוא יודע באביו שבא להורגו, "אין לו דמים". והברייתא מפרש כוונת הכתוב והדין היוצא מן הכתוב, (ולפי) [ולא] פירוש הכתוב, שלא באו בתלמוד רק לברר הדינים, ומכל מקום פירוש הכתוב הוא קרוב מאוד:

שלם ישלם הגנב ממון ואינו חייב מיתה. הוצרך להוסיף 'ואינו חייב מיתה', דאם לא כן למה כתב תשלומין כאן גבי גנב שנמצא במחתרת, אלא שבא הכתוב לתת טעם למה לא יהרגו, ויניח אותו לקחת ממונו, ואמר הרי חייב לשלם, לכך לא יהרוג אותו:

שאם מצאו עדים קודם שבא בעל בית. פירוש, כי סבירא ליה לאונקלוס כיון דיש כאן עדים, אין כאן דין הבא במחתרת, ד"מחתרת" נקרא כאשר אין עדים, ולפיכך אנו אומרים שבא על עסקי נפשות, אבל כשיש רואים לא אמרינן שבא על עסקי נפשות, שהרי אם יהרוג [את] הבעל בית יביאוהו העדים, ויחייבו אותו. והקשה הרמב"ן, רישא דקרא דכתיב (פסוק א) "אין לו דמים" איך יתכן זה, דאם אין עדים והתראה – פשיטא שאין לו דמים בלא עדים והתראה. ואם יש שם עדים והתראה, בודאי יש לו דמים. ונראה לי דקרא איירי שהיה בן הגנב שם, ואמר הכתוב שאם הרג בעל הבית לאב אל יחזור ויהרוג אותו בדין גואל הדם, דאין לו דמים לבעל הבית שהרגו. והשתא, מה שהקשה הרמב"ן דהא רישא דקרא איירי גם כן במיתת בית דין שאין לו דמים לבעל הבית, והוקשה דאיך זה, שאם אין שם עדים לא הוצרך הכתוב לפטור אותו ממיתת בית דין, דזה לא קשיא, דאיירי במיתת גואל הדם, ואין חילוק בין בית דין ובין גואל הדם, כמו שבית דין מחייבים מיתה, כך גואל הדם יכול להמיתו:
ותימה על הרמב"ן ז"ל, שהרי בלאו הכי לא קשה מידי, דרישא דקרא איירי דאם בא הגנב על שלשה שותפין במחתרת, יאמר הכתוב "אין לו דמים" אם הרג לגנב אחד מן השלשה השותפין על פי התראת שני השותפין, ומכל מקום השותפין אינם עדים להציל את הגנב לומר בזה "אם זרחה השמש עליו", דהא הגנב בא להרוג שלשתן, שעל כולם בא במחתרת, אבל לענין התראה שהתרו בו שנים מן השותפין הוי שפיר עדים, ולא קשה מידי: