גור אריה על שמות · פרק 21 · פסוק 32

עבד ואמה כנעניים. דהא כתיב בתריה "כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו", ואם בעבד עברי, מה ענין זה לרבו, דיתן לרבו ולא ליורשיו, דהא לאו עבד לו רק עד שש (פסוק ב), ולמה יתן לרבו. ועוד, למה הקיל עליו הכתוב משאר ישראל דלא יתן כופר שלם:

כסף שלשים שקלים גזירת הכתוב וכו'. אבל אין פירושו "כסף שלשים שקלים" היינו עד ל' ישקול, אם שוה כך שלשים שקלים, כמו גבי תם דכתיב (ר'פסוק לה) שישלם חצי החי וחצי המת, והיינו דוקא בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים (רש"י שם), אבל שור שוה מנה שנגח שור שוה חמשה זוז לא, דאם כן יהיה ניזק נשכר, הכי נמי נימא דאיירי רק כשהוא שוה כך, אבל אם אינו שוה כך לא יתן לו אלא דמי הנזק, דאין סברא שיהיה ניזק נשכר. ועוד, דקל חומר הוא, מה בן חורין אינו משלם יותר ממה שהזיק, כנעני לא כל שכן, דהתם גבי שור איכא קרא, דילפינן בפרק שור שנגח (ב"ק סוף לד.) דהתם אין משלם יותר מחצי נזק, מדכתיב (פסוק לה) "וגם את המת יחצון", ודרשינן פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי – ישלם, כדאיתא התם, אבל כאן דליכא קרא, למה נוציא את הכתוב מפשטיה, ולכך יש לפרש דלעולם יתן שלשים כסף. ועוד, דהתם לא מסתבר לומר שאם שור של מנה נגח שור של ה' זוז שיקח הניזק חצי החי, שיהיה נשכר בדבר, דלא הוי רק נזק ממון, דהא לא עשה לו רק שהזיק ממון שלו. אבל בעבד, שהמית אדם, סברא גדולה הוא בשביל שהרג שורו את הנפש ישלם יותר ממה שהזיק, דהא משום כפרה הוא: