גור אריה על שמות · פרק 4 · פסוק 24

ויהי משה. דאין פירושו 'ויהי הענין הזה' כמו "ויהי השמש באה" (בראשית טו, יז), "ויהי הם מריקים שקיהם" (שם מב, לה), דלא נזכר פועל אחריו רק מלת "בדרך". ולא יתכן לפרש ויהי הענין הזה בדרך, דלא יתחבר לזה וי"ו של "ויפגשהו", דהוי למכתב 'ויהי בדרך במלון פגש אותו', ולפיכך פירושו 'ויהי משה בדרך':

סכנה הוא לתינוק. הקשה הרא"ם היאך הותר לו לעבור על המילה משום סכנת הולד, והלא עדיין לא נתנה התורה דכתיב (ויקרא יח, ה) "וחי בהם" 'ולא שימות בהם' (יומא פה ע"ב) – עד שנדחה במקום סכנה, ודברים אלו אין הבנה להם, דהאי 'וחי בהם ולא שימות' אינו מצות עשה, רק דמתיר שיהיה נדחה המצוה במקום סכנה, וכיון דהיתרה הוא מה חילוק יש בין קודם מתן תורה ובין לאחר מתן תורה. ואדרבה קל וחומר, דאפילו לאחר מתן תורה שרבה להם מצות – נדחה המצוה במקום סכנה, קודם מתן תורה שלא רבה להם – כל שכן. שאין להקשות מנא ידע הך סברא, שעדיין לא נתנה התורה שכתב בה "וחי בהם" 'ולא שימות בהם', כי הרבה דברים הם בתורה – שהחכם יודע מכח חכמתו דבר שתליא בסברא, כמו זה:

שנתעסק במלון תחלה. הקשה הרא"ם דמשמע מזה שהיה משה רבינו עליו השלום רוצה לימול את בנו אחר שנתעסק [במלון] תחלה, ומרישא דברייתא (נדרים לא ע"ב) דקתני לא נתרשל משה רבינו עליו השלום על המילה, אלא אמר אמול ואצא לדרך – סכנה הוא לתינוק עד ג' ימים, משמע שלא היה רוצה לימול עד שיבא למצרים, ותירץ דכבר היה סמוך למצרים, והיה אפשר להביאו בלא סכנה למצרים. ודברי נבואה הם, ובחנם דחק לומר כן, דלא ציוה הקב"ה רק שישוב מצרים (פסוק יט), וכי לא היה רשאי לעכב ג' ימים בדרך, דבאיזה מקום נזכר זה, כי אף אם שוהה עשרה ימים – כיון דאין זה ישיבה רק עראי, והכל נקרא שהיה שב מצרים – אין זה קפידה, אבל לעמוד בביתו עוד, דהוא ישיבה קבועה – זה שהוא שנאסר לו, אבל אחר שהתחיל במצוה זאת, והוא על הדרך, אין זה קפידה כלל: