גור אריה על שמות · פרק 24 · פסוק 3

מצות פרישה והגבלה. הקשה הרא"ם דהא בהדיא בפרק רבי עקיבא (שבת ריש פז.) קאמר דמצות הגבלה אמר להו בד' ופרישה ביום ה'. ולא עיין, דודאי פרישה והגבלה אמר להו ביום ד', אבל לפרוש מנשותיהם קאמר שהיה זה ביום ה', ולכך אמר (שם) 'פרישה עביד ביום ה", אבל האמירה ביום ד'. וראיה לזה, שהרי מצות פרישה נכתב קודם הגבלה, ואם ביום ה' אמר להו הפרישה, לא הוי מקדים הפרישה. ועוד, דאי אפשר רק ששניהם ביום ד' נאמרו, דהא יש לחוש שיבאו על נשותיהם ביום ה' בהשכמה קודם שיאמר להם, דאי אפשר לצמצם (גיטין סוף עח.) לומר להם בעלות השחר, ופשוט הוא:

שבע מצות שבת כבוד אב ואם וכו'. הרמב"ן (פסוק א) הקשה על זה דהא לשון "ויספר" משמע שלא ידעו אותם, ואלו המצות כבר ידעו אותם, ואין זה קשיא, שספר להו שהם משפטים ויש עונש עליהם, כי העובר המשפט יש לו עונש, ועל זה אמר "כל המשפטים", כי מפני שבאו להתגייר, ומודיעים לו מקצת מצות ועונשן (יבמות סוף מו.), ולכך אמר להם אלו המצות ועונש שלהם. ושייך בזה "ויספר", כי לא ידעו עונשן וחומר שלהן. ואין ספק כי אחר קבלת התורה בברית ובאלה הוא יותר מעניש עליהם, ודבר זה אמר להם, ועל זה שייך "ויספר", שלא ידעו זה, ודבר זה צריך אל גר שבא להתגייר (יבמות סוף מו.):