גור אריה על שמות · פרק 11 · פסוק 5

למה לקו השבוים. יש מפרשים אף על גב שאין כאן מקומו, הביא רש"י כאן להקשות על פירוש רז"ל (ברכות ד.) שאמרו שלא ימצא משה בדאי, והלא בזה יש לחוש שיאמרו 'משה בדאי הוא', שבהתראה נאמר "עד בכור השפחה", ובמכה נאמר (להלן יב, כט) "עד בכור השבי", אם כן יש לחוש בזה שיאמרו 'משה בדאי הוא', ומתרץ 'למה לקו השבויים, אלא כדי שלא יאמרו וכו", והשתא לא שייך לומר בהתראה "עד בכור השבי" דאין התראה בהם, שהרי לא איכפת למצריים במה שלקו השבויים, ואדרבא מה שלקו כדי שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם, ואם כן המצריים בודאי אינם מקפידים על השבויים. ואין להקשות כי תוספות על דברי משה אין זה בדאי, דהא בלאו הכי אמרו "כלנו מתים" (להלן יב, לג) יותר ממה שאמר משה כדלקמן, ואם כן לא שייך בתוספות שהיה על דברי משה שיהיה בדאי, דשאני הכא שמשה אמר "עד בכור השפחה", ומדאמר "עד" נתן שעור לדבר לומר המכות יגיעו "עד בכור השפחה" ויותר לא, והרי גם כן השבויים לקו, ואם כן יאמרו 'משה בדאי' או לא היה יודע שגם השבויים יהיו נלקים, שאם ידע לא היה אומר "עד בכור השפחה" דמשמע ותו לא. אבל מה שלקו אף הפשוטים (רש"י להלן יב, לג) אין זה בדאי, שמשה לא דבר רק מן הבכורים, מפני שהבכורים כלם לקו, אבל הפשוטים לא לקו כולם, ולפיכך בזה לא היה משה בדאי מה שאמר שיהיו הבכורים לוקים – ולא הזכיר הפשוטים:
ויש לומר גם כן דהכי פירושו מה שמביא רש"י כאן "עד בכור השבי", שרש"י מקשה למה לא הזכיר הכתוב כאן "עד בכור השבי", ומתרץ 'למה לקו השבויים וכו", והשתא לא יתכן לומר בהתראה "עד בכור השבי", כיון שלא איכפת למצריים שיהיו השבויים לוקים. והקדים רש"י הפירוש "עד בכור השבי", כדי שלא יטעה האדם ויאמר שבספר יש להיות "עד בכור השבי", לכך מקדים אותו קודם "מבכור פרעה" לומר שאין כאן מקומו, רק שפירש כאן דבר זה שלא יקשה לך למה לא נזכר זה בהתראה, וקאמר שלקו בשביל שלא יאמרו שיראתם תבע עלבונם, ולא שייכי בהתראה, וזה נראה נכון ופשוט:

שמחים בצרתם וכו'. רוצה לומר אף על גב שהיו מוכרחים לעשות במה שיצוה להם אדוניהם, מכל מקום כיון שהיו שמחים בצרתם היו כאילו לא היו מוכרחים, שמי שעשה דבר בהכרח אינו (מ)שמח אם יעשה אותו הדבר, אבל הם ששמחו בצרתם כאילו היו משעבדים בהם:

נפרע מאלקיהם וכו'. ואף על גב דאמר בכל מקום הקב"ה נפרע מאלקיהן תחלה, וכאן כתיב "וכל בכור בהמה" בסוף, נראה לפרש דכשהוא בהתחלת המכות נפרע מאלקיהם תחלה, אבל כאן שהיה סוף המכות היה נפרע מאלקיהן בסוף, כיון שאי אפשר להיות נפרע מהם תחלה לגמרי. כי כאשר נלקו תחלה הוא מתחיל באלקיהם, כי אלוה הוא התחלה שלהם, ואם בסוף – הוא מפני כי אלוה שלהם הוא תכליתם וסופם גם כן, ולפיכך נלקו בסוף. ועוד, כי תחלת וסוף הדבר הוא עיקר לעולם. ולקמן (יב, יב) בפסוק "מאדם עד בהמה" יתבאר עוד (שם אות כז):