גור אריה על שמות · פרק 7 · פסוק 22

לחש שאומרים בלט ובחשאי. ולפי זה בין "בלהטיהם" (פסוק יא) ובין "בלטיהם" הוא לשון לחש. ומפני שקשה למה שינה הלשון לכתוב פעם "בלטיהם" ופעמים "בלהטיהם", ותירץ דרז"ל אומרים (סנהדרין סז ע"ב) "בלטיהם" הוא מעשה שדים, "בלהטיהם" הוא מעשה כשפים, ולעולם תרווייהו הם לחש, אלא האחד מעשה שדים, ואחד הוא כשוף (כ"ה ברא"ם). ומפני שהכשפים יותר פועלים עד שהם מכחישים גזרת פמליא של מעלה, ולפיכך נקראו הכשפים "להטיהם", שהחרב נקרא גם כן להט (רש"י פסוק יא), והכשפים הם כמו חרב לגזור אף דבר שאינו לפי פמליא של מעלה. ולי היה נראה דאין צריך לומר כלל שהחרב נקרא להט על שם שנראה כאילו היא מתהפכת ע"י לחש, רק נקרא 'להט' מפני שהלהט של חרב מלוטש כאילו הוא שורף – נקרא 'להט', ונקראים הכשפים 'להט' על חוזק הגזירה, שהם גוזרים וחותכים בפעולתם, כמו ברק השנון מלטש. והרמב"ן (פסוק יא) תירץ דלכך דרשו חז"ל "בלטיהם" 'מעשה שדים', לפי שהשד בא לאדם בלט, לפי שהם בריות נבראים מאויר שאינו נרגש, ו"בלהטיהם" הם מעשה כשפים שנעשו על ידי מלאכי חבלה, שהם "אש לוהט" (תהלים קד, ד), ולפיכך כתיב "בלהטיהם":

לומר על ידי מכשפות כו'. אבל גבי "ויחזק לב פרעה" (פסוק יג) אצל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (פסוק יב) אין פירושו דהיה סובר שהוא מכשפות, דאם מכשפות הוא – איך בלע את מטותם, שהרי לא היו יכולים לעשות המכשפים כן, ועל כרחך פירושו דלעיל היה מחזק לבו כל זמן שלא בא מכה עליו, והיה אומר שאינו רוצה להשגיח בדברי השם יתברך, אבל עתה כאשר באו עליו המכות, אם היה תולה בו בשם יתברך לא היה לו לחזק לבבו, אלא מפני שהיה סובר שאין מה' הוא זה רק מכשפות הוא, ולפיכך דבוק "ויחזק לב פרעה" אל "ויעשו חרטומי מצרים וגו'":