גור אריה על שמות · פרק 34 · פסוק 31

לשון הוה הוא כל הענין. פירוש, כיון דלא מצאנו בזאת הפרשה שום ענין מצוה פלונית או פלונית, שמע מינה דלא נאמר זה רק שכך היה הוה תמיד, ולכך לא נזכר בה שום דבר. אבל הרמב"ן פירש אותו דהכתוב מזכיר בכל הדברים אשר נצטווה בארבעים יום אחרונים, והם עשרת הדברות השניות "ושמור לך וכו'" (פסוק יא), וכל הענין עד סוף הפרשה. ויש ראיה לדברי הרמב"ן, שהרי הכתוב אמר (ר' פסוק לב) "ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני", ואם הכתוב מדבר כמו שפירש רש"י בהוה, והיינו אחר שירד מן ההר, (ש)הרי כשירד מן ההר – שוב לא דבר עמו בהר סיני, כמו שפירש רש"י לעיל (פסוק יא), אלא היה מדבר אתו באהלו של משה, ואם כן למה אמר "אשר דבר אתו בהר סיני". ואולי דעת רש"י כי לא ביום הראשון היה אפשר לו ללמוד כל אשר דבר אתו בהר בארבעים יום, דאף משה לא היה יכול ללמוד בארבעים יום עד שנתן לו הקב"ה את התורה במתנה, כדכתיב (ר' לעיל לא, יח) "ויהי ככלות לדבר וגו'", ועל זה אמר שהיה הוה בכל הימים, כי תמיד היה מצוה להם מה שדבר הקב"ה אתו בהר סיני: