רבנו בחיי · בראשית · פרק 34 · פסוק 13

ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה. מן הראוי היה שידבר יעקב כי לפניו היו, אבל לפי שהיה להם הענין לקלון לא רצו הבנים שידבר בו האב ויפתח פיו בזה כלל כי הם ידברו במקומו, ועשו זה לכבוד האב.

וכתב הרמב"ן כיון שענו ברצון אביהם ועצתו והוא יודע כי דברו במרמה אם כן למה כעס על שמעון ולוי שאמר להם עכרתם אותי, ועוד שלא יתכן להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה, והנה כל האחים ענו כל המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה ואביהם ארר אפם להם לבדם. והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את אחותם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל העיר, ועל כן ארר אפם כאשר הרגו בני העיר אשר לא חטאו להם. וההיתר שמצאו בני יעקב שמעון ולוי לשפוך דם נקי כתב הרמב"ם ז"ל לפי שבני נח נצטוו על שבע מצות והדינין בכללם, ובן נח שעבר וגנב או גזל או אנס בתו של חברו או פתה אותה חייב מיתה בסייף, וכן הרואה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל אנשי שכם שהרי שכם גזל ואנס והם ראוהו וידעו ולא דנוהו. אבל כתב עליו הרמב"ן ולא יתכן לומר כן, לפי שאין הדבר מסור ליעקב ולבניו לעשות בהן דין. אבל ההיתר שמצאו שמעון ולוי מבואר הוא כי היו אנשי שכם רשעים עובדי ע"ג מגלי עריות, וכענין שכתוב בהם (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו', ועל כן ראו כי דמם חשוב להם כמים ורצו להנקם מהם, והרגו הנשיא וכל אנשי העיר כי כולם אוחזים דרכו, עד כאן.