רבנו בחיי · ויקרא · פרק 11 · פסוק 13

ואת אלה תשקצו מן העוף. כלומר מן העוף הטהור, ולמדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, כאדם האומר לחברו ברור לך זה מתוך זה, שהדעת נותנת שאותו מין שהוא בורר מתוכו מרובה הוא מן הנברר, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כ׳:כ״ה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים, ולכך פרט לך הכתוב בטמאים ללמדך דרך קצרה.

וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו.

והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות.

וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן.
ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם.

ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו.