רבנו בחיי · דברים · פרק 8 · פסוק 4

שמלתך לא בלתה מעליך. הנה זה היה נס גדול בשנוי טבעו של עולם, כי הבגדים הם בלין בהתמדת הלבישה בדרך הטבע, וכאן באנשי המדבר נשארו בחדושם תמיד ואין הזמן והזיעה שולטין עליהם לכלותם.

ובמדרש שאל רבי אליעזר את רבי שמעון מהיכן היו ישראל לבושין כל ארבעים שנה, אמר לו ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר (יחזקאל ט״ז:י׳) ואלבישך רקמה, מהו רקמה, רבי סימאי אומר פורפירא, אמר לו ולא היו בלין, אמר ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך, אמר לו והיו הקטנים גדלים עמהם, אמר צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו, אמר לו ולא היו צריכין תכבוסת, אמר לו הענן היה שף בהן ומגהצן, אמר לו ולא היו נשרפין, אמר לו צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצין אלא באור, ולא היו עושין מאכולת, אמר לו במיתתן לא עשו בחייהם לא כל שכן, אמר לו ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם, אמר לו הבאר היה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהן שנאמר (תהילים כ״ג:ב׳) בנאות דשא ירביצני וגו', בא שלמה ע"ה ופירש (שיר השירים ד׳:י״א) וריח שלמותיך כריח לבנון, עד כאן במדרש תהלים במזמור ה' רועי לא אחסר. ופירוש סיטין בגדים, והבגד שיעור זרת נקרא סיט.

ובפרקי ר' אליעזר סיט כפול, ופירושו זרת. ובשם של ע"ב כשהוא רוצה להראות אלהותו ותקפו מושיט ידו בעכו"ם ומעבירם מן העולם, והבן זה.

ורגלך לא בצקה לא נפחה, מלשון בצק, כי כן המנהג בהולכי דרכים שיתנפחו רגליהם.

או יאמר זה כלפי הלוים שהיו נושאין הארון במדבר על כתפיהם יחפים, ואע"פ שמשפט הכהנים לשאת את הארון והוא דבר מסור להם ולא ללוים, היו הכהנים עכשיו במדבר מועטין עד שנתרבו ונטלו את שלהם.

ודעת אונקלוס בזה שלא נתקלקלו המנעלים שברגליהם.