רבנו בחיי · שמות · פרק 7 · פסוק 10

ויהי לתנין. תחלת האותות שעשה לפרעה היה תנין והוא נחש, כן אמר לו הקב"ה במכת הדם והמטה אשר נהפך לנחש. וזה שנהפך לנחש ולא לשאר בהמות וחיות כגון סוס או שור ואריה וזאב הטעם בזה לפי שהנחש חטא והחטיא את חוה בלשון וכן פרעה הרשע חטא בלשון הוא שאמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה' ומפני זה היה תחלת האותות נחש לרמוז לו שיענש על חטאו כמו שנענש הנחש, ומצינו שכל המטיח דברים כלפי מעלה נדון בנשיכת נחש והוא שכתוב (במדבר כ״א:ו׳) וידבר העם באלהים ובמשה, וכתיב (שם) וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם. ועוד כשם שהנחש מתעקם ומתפשט ואינו מתקיים בענין אחד כך פרעה הרשע מקשה את לבו ומתחזק ברשעו ולכובד המכות היה מודה לשלח את ישראל ואחר כך חזר והכביד את לבו הוא שכתוב (שמות ח׳:י״א) וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו, ומה שהכתוב הוציאו בלשון תנין לפי שפרעה נקרא תנין שנאמר (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, ורמז לו בזה כי כשם שבלע מטה אהרן את מטותם כן עתיד הקב"ה להבליע את פרעה וחילו בים סוף.

ובמדרש ויהיו לתנינים אמר פרעה כך מדתו של אלהיכם מכאן יוצאים כשפים לעולם.