רבנו בחיי · שמות · פרק 10 · פסוק 1

שלמה המע"ה יצוה בכתוב הזה (משלי כ״ח:י״ד) על האדם שיהיה רך הלבב ויהיה מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ושיסתכל ויתבונן בתכליתם ויזהיר אותו שלא יקשה את לבו פן יענש. והזכיר לשון אשרי ולא מצאנו מלה זאת בכל הכתובים בלשון יחיד כי אם בלשון רבים, והטעם בזה לפי שאין מאשרים ומהללים את האדם בעבור מדה טובה אחת או מעלה אחת בלבד רק בהמצא בו מעלות ומדות טובות רבות. וכן כתוב (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך והנבחר והקרב והשוכן בחצרות בית ה' אינו בשביל מעלה אחת בלבד כי אם רבות עמו. וכן עוד (שם פד) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ובאר מסלות מדרגות הלב במעלות רבות במדת היראה והבטחון. וכן ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך כי במדת הבטחון נכללות כמה מעלות טובות וכמה מדות עצומות מאושרות. וכן (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך, מונה והולך רבוי מעלות לא הלך לא עמד לא ישב. וכן בכאן אשרי אדם מפחד תמיד יאמר מי שהוא מפחד תמיד בכל פעולותיו שהוא עושה והוא מחשב בהם ומתבונן תכליתם בנזקם ותועלתם טרם שיפעלם בודאי יש לו מצות טובות רבות שבהם הוא טוב בעיני אלהים ואדם, ומפני שבעל המדה הזאת הוא נמשך בזה אחר השכל ובא כנגד החומר לכך הזכיר אדם ולא איש, לפי שלשון אדם נגזר מאדמה וכאלו אמר אשרי הנגזר מאדמה המקורץ מחומר שמניח החומר ונמשך אל השכל שהוא מפחד תמיד בכל עניניו ובכל פעולותיו ונותן לבו אל תכליתם כי מי שעושה כן לא יחטא לעולם כענין המאכל והמשתה שאין ראוי שיכוין אדם בזה לחוש הטעם ולמלאות התאוה כי בענין הזה הוא משתתף עם הבהמה אלא שיכוין אל התכלית ומה היא התכלית שיהיה גופו בריא וחזק ויוכל לעבוד הש"י וכל השאר זולתי אל התכלית הזה הנה זה חטא. וכן בענין המשגל אין ראוי שיכוין להנאת הגוף כי גם בזה הוא שותף עם הבהמה רק שיכוין בזה אל התכלית ומה הוא התכלית לכונת פריה ורביה לקיום המין ולהמציא תולדות שיהיו עובדי הש"י וכל השאר זולתי אל הכונה הזאת הוא חטא. וכן בענין קנין העושר ראוי לו שיסתפק במועט ושישא ויתן באמונה ושיהיה תכלית כונתו בצבירת כספו שיפזרנו במעלות ושיוציאנו בדברים שיהיו לתקון גופו והצלחת נפשו, ויזהר שלא יעשוק ושלא יגזול את חברו ושלא יונה אותו ויתבונן בתכלית שאם יגזול או יונה אותו והרויח לגופו בעוה"ז הנה הוא מפסיד נפשו לעוה"ב וחמדת אותו ממון לשעה שלא במשפט הנה הוא חטא משפט מות ישכיחהו העונש וימיתהו בסוף ויקרה לו כמקרה העוף הזה אשר חמדת התבואה שהיא בתוך הרשת תשכיחהו שיהא נלכד ברשת, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א׳:י״ז-י״ח) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם, ונשא המשל הזה על פועלי האון חומדי ממון שלא כדין רואין הנאת שעה לעצמם ואינם רואים סוף הפורענות, ועל זה אמר שלמה המע"ה (שם כ) ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן בשאר כל פעולותיו יש לו להיות מפחד תמיד שלא יבא בשום דבר כנגד התורה לא מצד דבריו ולא מצד פעולותיו, ומקשה לבו יפול ברעה, מי שאינו מתבונן בתכלית פעולותיו הוא המקשה את לבו ואין זה כי אם רוע לב ומצד אכזריות שיש בו והרך המפחד תמיד הפך המקשה את לבו כי המקשה את לבו אין פחד אלהים לנגד עיניו איננו רואה תכלית השכר במצות גם לא תכלית הפורענות בעברה, ומי שהוא מפחד תמיד יראה הפורענות טרם בואו כי יפחד ממנו ומי שהוא מקשה לבו לא יראנו עד בואו עליו, המפחד לדברים תמיד יקרה לו זה מצד הכנעה ושפלות ולכך יתרומם ויתעלה זהו שהזכיר לשון אשרי שהוא לשון עלוי, ומקשה לבו לדברים יקרה לו מצד הגאוה וגבהות הלב ועל כן הזכיר לשון יפול, ואמר יפול ברעה כלומר אפילו ברעה אחת כענין שכתוב (תהילים ל״ד:כ״ב) תמותת רשע רעה, וכתיב (משלי כ״ד:ט״ז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, וכתיב (שם טז) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, למדך הכתוב שהרשע מוכן לפורענות ומזומן ליום רעה ואף ענשו ופורענותו של רשע הוא למענהו כלומר לכבוד הש"י כדי שיתקדש שם שמים וכענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, כשם שמצינו בפרעה הרשע שהיה מקשה לבו ועל כן נפל ואבד בסופו, הוא הכביד את לבו מעצמו כענין שנאמר (שמות ט׳:ל״ד) ויכבד לבו הוא ועבדיו וכתיב (שם) ויכבד פרעה את לבו והקב"ה הכביד את לבו יותר כדי להענישו ולמען רבות אותותיו ומופתיו במצרים, זהו שכתוב.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו'. ודרשו רז"ל כי עשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב כמו שהם מסודרות בתורה כסדר הזה היו השתים בהתראה והשלישית שלא בהתראה, ד"צ בהתראה, ך' בלא התראה ע"ד בהתראה, ש' בלא התראה, ב"א בהתראה, ח' בלא התראה, מכת בכורות שהיא העשירית בהתראה כי יחזור לסדור הראשון, זה דרשו רז"ל והפרשיות מוכיחות כן.

ואם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה באחת יאמר התיצב לפני פרעה ובשניה יאמר בא אל פרעה. התחיל במכת הדם לך אל פרעה בבקר ונצבת לקראתו על שפת היאור ובמכת צפרדעים הזכיר בא אל פרעה, מכת הכנים אין שם התראה, ומכאן דרשו רז"ל מי שלקה ושנה שוב אין מתרין אותו. במכת הערוב חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, ובמכת הדבר הזכיר בא אל פרעה, מכת השחין אין שם התראה. במכת הברד חזר לסדורו הראשון והזכיר שם השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, ובמכת הארבה שבכאן הזכיר בא אל פרעה, מכת חשך אין שם התראה.

וע"כ נראה לי לפרש כי משה היה מודיעו המכה והיה עושה לו התראה פעם אחת על היאור ופעם שנית בהיכלו, וענין בא אל פרעה שיזכירו הכתובים בכל פעם ופעם באורו שיכנס בהיכלו, והכתובים מוכיחים כן כי מעת שהתרה לו במכת הדם על שפת היאור הגיד הכתוב כי מיד נכנס פרעה אל היכלו שנאמר ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, וטעם הדבר שהיו כל ההתראות כסדור הזה התראה אחת על יאורו והתראה אחרת בהיכלו להורות על ענשו וגאותו וגאונו כי היה מתגאה על יאורו כענין שכתוב (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתיני, והיה מתגאה בהיכלו והוא שכתוב ויבא אל ביתו, יאמר כי מצד שנכנס להיכלו ונתגאה בו היה בז לדברי משה ולא שת לבו גם לזאת, שאל"כ למה הוצרך להודיענו ויבא אל ביתו אלא שבא להודיענו שהיה מתגאה בהיכלו כענין נבוכדנצר שאמר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא די אנא בניתה לבית מלכו בתקף חסני וליקר הדרי, וכתיב (שם) שליו הוית בביתי ורענן בהיכלי, וכשם שהיתה גאותו של נבוכדנצר סבת שברו ומפלתו כן היה פרעה, ועל כן היו ההתראות כלן מתוך יאורו והיכלו ומהם משפטו יצא כי המקומות שנתגאה וחטא בהם משם באו אליו כל המכות ההם, והנה הודיעו הקב"ה שהכביד את לבו לשני טעמים, האחד כדי שיתפרסם אלהותו בהראותו בעולם אותותיו ומופתיו אלה העוברות והעתידות ולכן הזכיר לשון שתי שהוא מקור הוא משמע לשעבר ולעתיד שהם בין כלן י' וכאלו אמר למען שית י' אותותי ועל כן הזכיר בהן לשון בקרבו, והשנית כדי שיספרו לדורות עוצם גבורותיו וכח מעשיו.