רבנו בחיי · ויקרא · פרק 5 · פסוק 23

והיה כי יחטא ואשם. כפל הלשון, להורות כי הוא חוטא להקב"ה ולבעל דינו, ולמדך כאן כי מי שיש בידו גזל וחטא בו לחבירו גם להקב"ה חוטא, והחטא הזה שבפרשה הוא מזיד, ולכך התחיל נפש כי תחטא, ולא אמר כי תחטא בשגגה, ובכל החטאים כלם הזכיר בהם בשגגה בכל פרשה ופרשה. וידוע כי כל הקרבנות לא יבואו רק על השוגג אבל מצינו מהם ארבעה בלבד שמביאים קרבן על המזיד, והן, הבא על השפחה, והנזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון.

והשיב את הגזלה אשר גזל. היה מספיק הכתוב לומר והשיב את הגזלה למה הוצרך אשר גזל, שלא תאמר והשיב את הגזלה דמי הגזלה, לכך הוצרך אשר גזל לומר אותו דבר עצמו שגזל, שכל זמן שהגזלה בעין חייב להשיבה בעין אם היא אצלו בעין, ואם כבר ערב אותה בממון המותר, הדין בזה לשלם דמי הגזלה, והוא שאמר רז"ל בבבא קמא גזל מריש ובנאה בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלו ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים, והלכה כבית הלל. ותשובת אנשי נינוה שהעיד עליהם הכתוב (יונה ג׳:ח׳) ומן החמס אשר בכפיהם, ואמרו עליהם רז"ל גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, לפנים משורת הדין עשו. ודרשו רז"ל אשר גזל, כעין שגזל, לומר לך שאם הוזלה לאחר מכאן חייב לשלם כשעת הגזלה, והוא הדין גם כן בעושק ובפקדון, ועל כן הזכיר בהם אשר עשק, כעין שעשק, אשר הפקד אתו, כעין שהפקד אתו.