רבנו בחיי · בראשית · פרק 6 · פסוק 15

וזה אשר תעשה אותה. צוה ה' לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה.

ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע"ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע"פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח׳:ב׳) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה' ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה. ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז"ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין.