רבנו בחיי · בראשית · פרק 32 · פסוק 15

עזים מאתים ותישים עשרים. הקדים העזים כמנהגן בכל עדר שהעזים והתישים קודמין לשאר הבהמות, וכן כתוב (ירמיהו נ׳:ח׳) והיו כעתודים לפני צאן. ועוד שהזכרים שלהם מרובים משל אחרים. ואחרי כן גמלים שהיו ט"ו הזכרים וט"ו הנקבות כי הם ובניהם שלשים בין כלן, נשארו פרות ואתונות שהזכרים שלהם שוים והם עשרה, והקדים הטהור ואחר כך הטמא, ובכלם הקדים הנקבות שהן מרובות מהזכרים.

ויש לפרש כי המנחה הזאת מסודרת לפי מנין חדשי העבור, שהרי זמן עבורן של עזים ורחלים חמשה חדשים, ושל גמלים ששה חדשים, ושל פרות תשעה חדשים, ושל אתונות י"ב חדש.

והנה לפי מה שכתבתי למעלה שלא רצה לפתוח לו בצאן בפסוק ויהי לי שור וחמור, למה פתח עתה במנחה בעזים ותישים, והרי מין הצאן הם, כענין שכתוב בפסח מצרים (שמות י״ב:ה׳) משכו וקחו לכם צאן וכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו, וכתיב (ויקרא א׳:י׳) ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה.

והענין כי קודם שהתפלל תפלתו לא רצה שיפתחו לו המלאכים בלשון צאן, כי יהיה סבה לעורר שנאה ומזכרת חובה להזכיר לו ראשונות, אבל עתה אחרי שהתפלל לא פחד ממנו כלל אבל רצה להפחידו, ופתח לו בעזים לומר אם דעתך להלחם בי לא תוכל, שהרי קבלתי הברכות ע"י שני גדיי עזים, ואמר לי (בראשית כ״ז:כ״ט) הוה גביר לאחיך ולך אמר ואת אחיך תעבוד. ומפני זה הזכיר לו באחרונה אתונות ועיירים, כלומר עתיד אתה ליפול ביד בני באחרונה לימות המשיח שכתוב בו (זכריה ט׳:ט׳) גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. והנה הפחידו ברמז במנחה הזאת בפתיחה ובחתימה.

ודבר ידוע כי לפי עושרם ומעלתם של יעקב ועשו לא היו דמי המנחה הזאת שוים כל כך לולא שיש בה רמיזות בענין העתיד.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כי כלל ראשי הבהמות במנחה הזאת תק"ן ראשים, לפיכך קדמה מלכות אדום למלכות ישראל תק"ן שנה.