רבנו בחיי · ויקרא · פרק 1 · פסוק 16

והסיר את מראתו בנוצתה. המוראה הוא האוכל שבתוך הזפק, והכהן היה נוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו והיה משליך הכל אל מקום הדשן. והזפק שהוא כלי המזון לא היה מספיק שירחצנו ויקטירנו כשם שהיה רוחץ הקרבים בבהמה ומקטירם, מפני שהעוף הולך אנה ואנה ונזון מן הגזל מה שאין כן בבהמה, וכן דרשו רז"ל בהמה שאוכלת על אבוס בעליה נאמר בה והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר, אבל בעוף שהוא נזון מן הגזל נאמר בו והשליך את מוראתו, כלומר ישליך המעים שאכלו הגזל.

ויש בכאן התעוררות גדולה לבני אדם בענין חומר הגזל, כי כשם שהקב"ה מרחיק מן המזבח כלי המזון שבעוף ולא זכה ליקרב על מזבח ה' מפני שהוא כלי הגזל, כן ירחיק האדם שיש בידו גזל שלא יעלה ויראה לפניו ולא יזכה להיות במחיצתו של הקב"ה אם לא יחזירנו, וגילה לנו הנביא על עונשו החמור שהוא טורדו מן העולם הזה והבא, הוא שאמר (ירמיהו י״ז:י״א) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, כלומר לעשרו או העושר אליו, ובאחריתו לעולם הבא יהיה נופל מכסא הכבוד המכוון כנגד מקום מקדשנו, כי עונש הגזל מעכב שלא תשוב נפשו לשרשה שהוא כסא הכבוד, וזה קשור הפסוק עם חברו. וכבר באר דוד ע"ה כי הזוכים לעלות לפניו הם אותם שהם נקיים מהגזל, הוא שאמר (תהילים כ״ד:ג׳-ד׳) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב.