רבנו בחיי · ויקרא · פרק 26 · פסוק 13

ואולך אתכם קוממיות. כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד. ומפסוק זה הוכיחו רז"ל שהקומות יחזרו לעתיד למאתים אמה, והוא שדרשו רז"ל במסכת סנהדרין וכן בפרק הספינה, קוממיות שתי קומות של אדם הראשון דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר מאה אמה כקומת ההיכל, שנאמר (שם קמד) מחוטבות תבנית היכל. ומה שאמר שם עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות וחוקק בהם עשר ברום עשרים ומעמידן בשערי ירושלים שנאמר (ישעיה נד) ושעריך לאבני אקדח, שהנראה מזה שיהיו הקומות עשרים אמה לא יותר, לכך הוצרכו לומר שאין זה נאמר בשערי הבתים, כי מאין יכנסו אותם הקומות, אלא בשערי החלונות.

הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף, אם בחקותי, וסיימה בתי"ו קוממיות, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו, ואם לא תשמעו לי, ותסיים הפרשה כולה בה"א בהר סיני ביד משה, והוא חצי השם, ועל שם שכתוב (תהילים צ״א:ט״ו) עמו אנכי בצרה.

ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות ברבוי הקללות, וכן מצינו בשכינה שהיא מדת הדין היתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (שמות כד), והרחמים בקרבה, וזה סוד הכתוב (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, באורו כי המדה הנקראת כל שהיא מדת כבודה כלומר מדת הכבוד בת מלך היא מבפנים אע"פ שהיא לבושה מבחוץ במשבצות זהב.

ואמרו במדרש לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום.