רבנו בחיי · במדבר · פרק 19 · פסוק 14

אדם כי ימות באהל. הוא הדין בבית, אבל הזכיר אהל מפני שישראל במדבר היו יושבי אהלים, והכתוב אזהרה לשעה ולדורות. ומכאן שאין מטמאין באהל אלא ישראל הקרוין אדם, שנאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם. ואע"פ שמצינו בעו"ג (במדבר ל״א:מ׳) ונפש אדם ששה עשר אלף, כבר תירצו התם ביבמות פרק הבא על יבמתו התם משום בהמה. וכן נמי מה שכתוב (יונה ד׳:י״א) רבו אדם אשר לא ידע וגו', התם מפרש נמי משום בהמה, כלומר שלא נקראו האומות בשום מקום אדם בלבד אלא אם כן יזכיר הכתוב בהמה. ומה שכתוב (תהילים קכ״ד:ב׳) בקום עלינו אדם, כבר דרשו בו בפרק קמא דמגלה ולא מלך. ומה שכתוב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, דרשו בברכות אל תקרי אדם אלא אדום. ומה שכתוב (ויקרא י״ח:ה׳) אשר יעשה אותם האדם, ודרשו רז"ל כהן לוי וישראל לא נאמר אלא האדם, מלמד שאפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, כן דרשו בסנהדרין, אך פירשו בזה כי הוא מיתור הה"א שבא לרבות אפילו גוי, שהרי לא אמר אשר יעשה אותם אדם. ומה שאמר ירמיה (ירמיהו ל״ב:כ׳) אשר שמת אותות ומופתים בארץ מצרים ובישראל ובאדם, אדם המצריים, לפי שהמכות ההם היו פורענות.

כל הבא אל האהל. טמא, וכל שכן הנושא את המת, שהרי בנבלה כתיב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה, ומה נבלה שאינה מטמאה טומאת שבעה מטמאה במשא. ק"ו המת שמטמא טומאת שבעה שמטמא במשא, אבל שתק הכתוב מלהזכיר טומאת משא במת מפני שהוא ק"ו מאהל, ומה כל הבא אל האהל טמא לא כ"ש הנושא. ושתק הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת שהוא ק"ו מבת הבת, או איסור אכילת בשר בחלב שהוא ק"ו מבשול.