רבנו בחיי · בראשית · פרק 44 · פסוק 18

שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי טו) על האדם לגדל נפשו ולהרגיל טבעו ולשונו במענה רך, כי המענה הרך ישקיט ויניח כעס הכועס, והדברים המעציבים שהם בהפך מענה רך הם יולידו הכעס והחמה.

ודבר ידוע כי הדבור יש לו כח גדול הן לטוב הן להפכו והוא עיקר הוית האדם כפרי הזה שהוא עיקר האילן, ומזה אמר הכתוב (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה. באורו שעיקר הוית האדם בשביל נפש חיה שהיא הנפש המדברת, וכן תרגם אונקלוס לרוח ממללא, ועל כן נקרא הדבור פרי, והוא שכתוב (ישעיהו נ״ז:י״ט) בורא ניב שפתים, כי הדבור פרי שפתים. ומה שייחס הכתוב הדבור לבורא יתעלה, מפני שהדבור הוא נאצל מכח השכל שהוא מצד הנפש המדברת שבאדם, כי הבהמות שאין להם שכל אין להם דבור, ועם הדבור יש לו לאדם יתרון על שאר בעלי חיים, והוא שכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו.

ויש בדבור שני דרכים דרך החיים ודרך המות, והוא שכתוב (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. וזה אזהרה למי שהוא בעל דברים, או בדברי תורה ועניני המצות שהוא דרך החיים, או בלשון הרע ושאר העבירות התלויות בדבור שהוא דרך המות. ובא שלמה המלך ע"ה ואמר כי לפי רבוי דבריו בדרך הטוב יהיה פריו קודש הלולים לה', ויהיה לו שכר טוב הרבה, ולפי רבוי דבריו בדרך הרע יהיה פריו מר ורע ויהיה לו עונש הרבה. ומפני שהדבור הוא עיקר גדול באדם להושיע נפשו וגופו או להאבידו, בא שלמה ולמד דעת את העם שיהיו מחזיקים במדה זו של מענה רך כי הוא ישיב חמה, ואפילו חמת המלך שכתוב (משלי ט״ז:י״ד) חמת מלך מלאכי מות.

והנה יהודה בן יעקב החזיק במדה הזאת שדבר ליוסף בלשון רכה ועל כן השיב חמתו שהיה מראה להם שהוא כועס על דבר הגביע.

וידוע כי לא היה ראוי כעס ליוסף המעליל אותם בענין הגביע כי אם ליהודה ויתר אחיו הנקיים שהיו מתנצלים ולא שוה להם, ואע"פ כן היה יהודה חכם גדול וגבור בגבורת הגוף ובגבורת הנפש שכבש את יצרו ולא כעס, אע"פ שהיה ראוי להם לכעוס ראה יהודה כי עתה לא היה מקום לכעוס אבל היה צריך למענה רך כדי להשיב חמת האדון יוסף, ועל כן נגש אליו להתוכח עמו ורצה לגלגל הענינים כולן שאירעו להם עמו עד עתה וכוון לשלשה דברים. לדין, לפיוס, ולמלחמה, וזהו שכתוב

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים. דין ופיוס ומלחמה. דין הוא שכתוב (דברים כ״ה:א׳) ונגשו אל המשפט ושפטום. פיוס הוא שכתוב (יהושע י״ד:ו׳) ויגשו בני יהודה אל יהושע. למלחמה שנאמר (שמואל ב י׳:י״ג) ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה. והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר בי אדני, כמי שבא וכלי מלחמתו בידו והוא ערוך מלחמה, ואומר בי תמצא כל מה שתרצה אם לדין אם לפיוס אם למלחמה.

או יאמר בי אדני, העון בי, מפני שנמצא עון הגביע לבנימן ואין ליהודה ואחיו בזה עון אשר חטא זולתי לבנימן לבדו, על כן יחלה פניו לאמר לו שלא ישים העון בבנימן כי אם בו וכשיעכב אותו כאלו נמצא הגביע בידו ושיפטור לבנימן, כי זאת שאלתו של יהודה בכל ספורי דבריו והוא הדבר אשר היה מבקש, שעליו אמר ידבר נא עבדך דבר, כי הדבר הזה הוא חלופי בנימן בו.

ואל יחר אפך בעבדך. כלומר כשאני אומר לפטור לבנימן החשוד ולתפוש אותי שאני נקי, טענה יש לי בזה כי איש כמוך נגיד ומצוה לאומים כפרעה ראוי לך שתשמע טענותי והסבה שעליה אני אומר לך כזאת לתפוס הנקי ולפטור החשוד. ומספר טענותיו והולך כי זאת לו בסבת הערבות שעשה עליו, ומתחיל להזכיר ראשונות אדוני שאל את עבדיו.

ידבר נא עבדך דבר. נטל רשות ממנו שיוכל לדבר לפניו, והתחיל לדבר בלשון רכה כענין שכתוב (משלי כ״ה:ט״ו) בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה תשבר גרם. וכתיב (משלי ט״ו:א׳) מענה רך ישיב חמה. ודברי יהודה בפרשה זו הם דברי וכוחין שמתוכח עם יוסף, ומתוך חכמתו של יהודה רצה לגלגל עתה קצת מן הענינים שאירעו להם עמו כדי להעיר רחמיו וכדי שיתפייס אליו ברבוי תחנוניו, כי חשב שהיה ירא אלהים כמו שהזכיר להם (בראשית מ״ב:י״ח-י״ט) את האלהים אני ירא. ועל כן אמר

אדני שאל את עבדיו לאמר כלומר לא מעצמנו רק מאונס הגדנו באחינו זה מפני שאלת אדני, ולא הודינו גם להורידו לפניך כמצותך הראשונה רק אמרנו כי לא יוכל הנער לעזוב את אביו. אבל לפי שאמרת לא תוסיפו לראות פני, הוצרכנו להביאו בנפשנו מפני זלעפות רעב, והוצרך אבינו לשלחו עמנו על כרחו בדאגה גדולה, ועתה בראותו כי אין הנער ימות בנפש מרה.

והורידו עבדיך. כנוי שהיה לו לומר והורדת. או יאמר והורידו כי הם הגורמים. ולכן תפול נא תחנתי לפניך שתתחסד עמנו ותרחם עלינו ועל הזקן וקח אותי תחת הנער עבד עולם, כי טוב אני ממנו לכל דבר ולך תהיה צדקה, ונמצאת אתה עושה כמה טובות, תקנה עבד טוב ממנו, ותקיים נפש הזקן, ותציל אותי מן החטא, כי אין תקנה בלא זאת.

ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני וגו' כי איך אעלה אל אבי. כלומר טוב לי שאהיה עבד עולם ממה שאעלה אל אבי מבלעדי הנער.

ובמדרש ויגש אליו יהודה, עמד האריה כנגד השור, יהודה נקרא אריה שנאמר (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה, יוסף נקרא שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו. ויאמר בי אדני, אל תעביר עלינו מדת הדין. ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, זקנתו של זה ע"י שעכבה פרעה לילה אחד לקה הוא וביתו בנגעים גדולים שנאמר (בראשית י״ב:י״ז) וינגע ה' את פרעה וגו', הזהר שלא תלקה. אמו של זה לא מתה אלא מקללתו של אביו שנאמר (בראשית ל״א:ל״ב) עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, הזהר שלא תחול עליך קללה. שנים ממנו נכנסו לכרך שכם והחריבוהו בשביל נקבה, וכאן בשביל זכר, כל שכן על אכסניא של הקב"ה שנאמר (דברים ל״ג:י״ב) חופף עליו כל היום. כי כמוך כפרעה, מה פרעה גוזר ואינו מקיים אף עתה גוזר ואינך מקיים, וכי זו היא שימת עין שאמרת ואשימה עיני עליו. מה פרעה להוט אחר הזכרים אף אתה להוט אחר הזכרים. מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך בארץ ואני שני לו. ואם שולף אני חרבי ממך אני מתחיל ומסיים אני בפרעה רבך.