רבנו בחיי · במדבר · פרק 22 · פסוק 41

במות בעל. בשלשה מקומות בנה כ"א מזבחות, שבעה בבמות בעל ושבעה בשדה צופים ראש הפסגה ושבעה בבעל פעור הרי כ"א, והיה מקריב על כל מזבח פר ואיל ונמצא שכל קרבנותיו בשלשה מקומות אלו מ"ב קרבנות, ומה שהזכיר בקר וצאן, פירש רש"י ז"ל דבר מועט.

ויש לתמוה מה ראה הרב לפרש כן כי בקר שם הכלל הוא, ואפשר שהוצרך לפרש כן כי עשה זה במתכוין כדי שלא יאריך בסעודה, ויקלל לישראל, אבל אין במשמעות הלשון מעוט.

וירא משם קצה העם. ולא כלם, לפי שהיו חונים בארבע רוחות השמים, והיה בלק מתכוין בכל פעם ופעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזיה דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה. וטעם הענין הזה שהיה נהוג אצל החכמים ז"ל היה מפני חלישות דעתו של החכם השלם שאי אפשר לו בלא הרהור תורה ואפילו רגע, ומתוך שמחלישין דעתו ומחשבתו נפסקה מהחכמה שהוא מחשב בה תמיד ומי שגורם לו כן הרי הוא כמקצץ בנטיעות וראוי שתחול הקללה עליו, ומזה אמר הכתוב (קהלת י׳:ט׳) בוקע עצים יסכן בם, כי הגורם להפסיק ולבקע החכמה שהיא עץ חיים ראוי שיסתכן בעצמו, אע"פ שמצינו בחסידי עליון גדולים בחכמה שאין דבורם וחלישות דעתם עושה רושם כי הענין הוא סגולה בנפש, ומלבד חכמת האדם צריך עוד שתהיה סגולה זו בנפשו השכלית, וכאשר יצטרפו בו שני דברים הללו שתהיה החכמה נטועה בו והסגולה הזאת בנפשו אז יפליא לעשות בכל מי שיחליש דעתו להיותו נכוה בגחלתו.