רבנו בחיי · במדבר · פרק 30 · פסוק 15

מיום אל יום. מגיד שהפרת נדרים כלה מתחלת היום עד סופו, כיום האמור במעשה בראשית ובאותו ואת בנו שהיום הולך אחר הלילה שעבר, כענין שכתוב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ואינו מעת לעת, הלכך נדרה בלילה יש לה זמן הפרה כל אותו הלילה וכל אותו היום של המחרת, ואם נדרה ביום אין לה זמן הפרה אלא עד שקיעת החמה, ולפיכך הבעל מפר לאשתו בשבת אפילו נדרים שאינן צורך השבת אע"ג דדמי לדן את הדין, שאם לא עכשיו אימתי, אבל חכם אינו מתיר נדרים בשבת אלא אותן שהם לצורך השבת דחכם ע"י חרטה שרי ליה למחר ליומא אחרינא כי האידנא. וזמן הפרה אינו ביום שנדרה לבד אלא ביום שמוע אביה וביום שמוע אישה, אפילו לאחר כמה ימים משנדרה. ואם קיים בעלה את נדרה מששמע בו וחזר והפר לה וסמכה עליו, הוא ענוש תחתיה, ועל זה נאמר כאן ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא עונה, ומכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשיו.

וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה שהאשה זו שוגגת או מוטעת, כי הכתוב ידבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו, ולמדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה ואין עליה מעונש השגגות כלל, אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו דבקיאה בדין זה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו כמי שיכול למחות ולא מחה. והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם, עכ"ל ז"ל.