רבנו בחיי · ויקרא · פרק 6 · פסוק 21

וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר. כלומר במקום קדוש, כשם שהכבוס הוא המקום קדוש.

ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים. נמשך גם כן אל מקום קדוש הנזכר תחלה, כי הכל היה במקום קדוש, הכבוס והשבירה והשטיפה. פירש רש"י ז"ל ישבר לפי שהבליעה הנבלעת שם נעשה נותר. ומורק לשון תמרוקי הנשים. ומורק ושוטף לפלוט את בליעתו, אבל כלי חרש למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, עד כאן.

הנה הודיענו הכתוב הזה כי כלי נחשת והוא הדין לכל שאר מיני מתכות שנתבשל בהן האסור דינו בהגעלה ולא תספיק בהם הדחה בעלמא, אבל כלי חרש שנתבשל בו אסור אין לו תקנה אלא בשבירה ולא תספיק בו הגעלה. ומן הידוע כי יש למים שלש כחות. והם המים הקרים והפושרים והרותחים. הקרים, אם נתן בהם האסור דין הכשר הוא להדיח הכלים במים קרים. הפושרים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו בהדחת מים קרים אלא בהדחת הפושרים. הרותחים, אם נתן בהם האסור אין הכשרו של כלי לא במים קרים ולא בפושרין אלא ברותחים, לפי שהכלי שנתן לתוכו הדבר האסור אין פליטתו אלא כדרך בליעתו, וזהו שאמרו בענין אסור כלים של חמץ בפסח, דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיחם ומטבילם והן טהורים, דברים שנשתמש בהם ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסים ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והם טהורים, דברים שנשתמש בהם על ידי האור כגון השפודין והאסכלות מלבנן ומטבילן והם טהורים, הא למדת שאין האיסור נפלט מן הכלי אלא כדרך שנבלע בו. ומה שאמר ישבר ולא אמר תשבר כמו שאמר תכבס, לפי שלשון שבירה ענינו שישבור הכלי שנים ושלשה שברים כדי שלא יצלח למלאכה ההיא שהיה ראוי תחלה, ואלו אמר תשבר היה מתבאר מזה לשוברו שברים קטנים יותר מדאי עד שלא יוכל אדם להשתמש באחד מחלקי השברים לשום דבר בעולם כגון (תהילים מ״ח:ח׳) תשבר אניות תרשיש, (שופטים ז׳:כ׳) וישברו הכדים, ולא בא הכתוב לומר אלא שישברנו שבירה קלה שיתבטל הכלי מתשמישו הראוי. וזהו שכתוב כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו, ולא אמר תשברו, וכמו שאמרו רז"ל נשברו טהרו כלומר שכבר יצא מתורת כלי ומותר להשתמש באחד מחלקיו, וכן (שמות י״ב:מ״ו) ועצם לא תשברו בו, אפילו שבירה קלה, שכן דרך בני חורין שלא להתעסק בעצמות. ודרשו רז"ל שהיו החרסים נבלעים בקרקע העזרה, שאם לא כן היתה העזרה כולה מתמלאה חרסים, והיה זה מי"ח נסים שנעשו במקדש, ואלו הן, לא הפילה אשה מריח בשר הקדש מעולם, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, כלומר שלא אירע בהן מעולם שום פסול טומאה, ושלשתן נחשבין אחד, ולא כבו גשמים אש מעצי המערכה, ולא נצחה הרוח עמוד העשן, כלומר עשן אשו של הדיוט, כענין שכתוב (ויקרא א׳:ז׳) ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, שאע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שהרי אש של מעלה אין לה עשן, שכך אמרו במסכת יומא, חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי, וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחים ויבשים, ואינה מעלה עשן. רבוצה כארי, והאמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה רבוצה ככלב, לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום כשאלין בירושלים. אלו הן עשרה נסים הזכירם רבותינו ז"ל במקום אחד ביחד במסכת אבות, נשארו שמונה, ואלו הם, כלים של חרס שנתבשל בהן חטאת והיו החרסים נבלעים בקרקע, מזבח העולה אשר עליו אש תמיד והיה מצופה נחשת כעובי דינר והיה מעצי שטים ולא היה הנחושת נתך ולא העץ נשרף, נרות המערכה היה בכל נר ונר שמן כמדת חברותיה ומעולם לא נכבתה אחת מהן קודם השחר, ואם הלילה היתה קצרה לא הותיר מן השמן, ואם היתה ארוכה לא חסר ממנה, הנר האמצעי לא היה בו שמן אלא כמדת שאר הנרות וממנה היה מדליק לכל השאר ובה היה מסיים, לשון של זהורית היו תולין על פתחו של היכל ביום הכפורים ולערב היה מלבין, השעיר שהיה משולח לעזאזל קודם שיגיע לעקרו של הר לא היה נשאר בו אפילו אבר אחד שלם.

וראיתי במדרש תנחומא בתחלת סדר ואתה תצוה, כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמשת לאורה לכך נאמר (שמות כ״ז:כ׳) ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ומשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמניהם, כן דרשו רז"ל במסכת יומא סוף פרק קמא. ועוד שם, לחם הפנים היה משתמר חמימותו בתוכו שמונה ימים, שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו, א"ר יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חם וגו', שהיו מסלקים אותו חם כשם שמסדרים אותו חם. ומקשה, ותו ליכא, והאמר לוי מקום ארון אינו מן המדה, ואמר שמואל כרובים בנס היו עומדים. ומשני, ניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא חשיב.