רבנו בחיי · בראשית · פרק 1 · פסוק 12

ותוצא הארץ דשא ולא אמר ויעש אלהים כל העץ עשה פרי למינו ואת הדשא למינו, לפי שאין ראוי להזכיר שם אלהים בבעלי נפש הצומחת שאינה חשובה כנפש התנועה שהזכיר בה שם אלהים הוא שאמר ויעש אלהים את חית הארץ לפי שנפש התנועה בענינים רבים משמשת לנפש השכלית אבל הנפש הצומחת אין לה חשיבות רק כחשיבות הגוף שאינה משמשת רק לגוף לבדו כי אין הנשמה צריכה לצמוח:

ואם תשכיל תמצא כי הזכיר הכתוב הזה ה׳ מיני צמח, והן, תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי שטעם העץ כטעם הפרי, עושה פרי כלומר הפרי עצמו אשר זרעו בו - הרי ה׳.

ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בג', כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר ג׳ כולל את הכל שהרי יש בו אחד הוא האחד, ויש בו זוג הוא השנים, ויש בו נפרד והוא ג', ודבר ידוע כי מספר ג' הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים, ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם לכן היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות, גם הרקיע שנברא ביום ב׳ גם עצי עדן שנבראו בשלישי נגנזו מן הבריות וכל מה שנעשה עד יום ג׳ נקרא עולם לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד' נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד כן הארבעה מחלק השנים שאין הארבעה אלא כפל השנים, ע"כ שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים, ונקראת השנה שנה לפי שהיא נגמרת בשני מאורות הללו ומן הטעם הזה נתלו באותו רקיע שנברא ביום שני שהוא מכח שניות, והוא המבדיל בין מים למים כי כן המאורות נקבעו בו להבדיל בין היום ובין הלילה ובין האור ובין החושך, וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש.