רבנו בחיי · שמות · פרק 4 · פסוק 11

או מי ישום אלם. האלמות הוא העדר הדבור ואין לשון שימה נופל בו, אבל מפני שיש באדם נפש מדברת וענין האלמות באלמים הוא שיהיה אטום בגידי הלשון ועל זה יחלשו מפני זה הזכיר בו לשון שימה.

ובספר המורה כתוב כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך ע"כ, ומה שאמר או חרש היה לו לומר או שומע או חרש כדי שיהיה דבר והפכו ככל השאר אך מפני שחוש השמע נקשר עם הדבור שהרי לא נדע הדבר שהוא מדבר עד שנשמעהו שידבר וא"כ הרי השמיעה בכלל מי שם פה לאדם וע"כ לא הוצרך להזכיר או שומע והזכיר או חרש שהוא הפכו.

ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט״ו:ל׳) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי ט״ו:ל״א) אוזן שומעת תוכחת חיים.

וידעתי כי לפי זה יקשה לך למה הקדימה לאה אמנו ראובן לשמעון כי מאחר שקראה את שמם זה על שם הראיה וזה על שם השמיעה היה לה להקדים אל הבכור שם השמיעה, והענין הזה לא יתבאר כי אם בקבלה כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו ומזה הוצרכה להקדים אל הבכור שם הראיה כדי להקדים אות הה"א לאות הוא"ו בסדר א"ב ג"ד, והבן זה.

הלא אנכי ה'. יתכן לומר כי הזכיר השם הזה על הבינה שכתוב בה (איוב לב) ונשמת שדי תבינם שכנגדה הכח המדבר בנשמת האדם באבר הלשון וסימנך (תהילים מ״ה:ב׳-ג׳) אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר והמשכיל יבין ויתבאר לו עלוי האדם ביצירתו הנפלאה, וכבר הזכרתי מזה בפסוק (בראשית א) נעשה אדם בדרך הרביעי.