רבנו בחיי · ויקרא · פרק 15 · פסוק 33

והדוה בנדתה. סדור פרשיות של מעלה הוא כן, תחלה מדבר בפרשת הזב, איש איש כי יהיה זב מבשרו, ואחר כן ואשה אשר ישכב איש אותה, כי הכתוב של מעלה בבעל קרי הוא מדבר, ועל כן הזהיר בכאן זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. ואחר כן הזכיר פרשת ואשה כי תהיה זבה, ועליה הזכיר כאן והדוה בנדתה. ואחר כן אמר בסוף הפרשה ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו, ואחר כן הזכיר פרשת ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, ועליהם אמר כאן והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה.

ולפי סדר הפרשיות היה ראוי שיקדים ויאמר ולאיש אשר ישכב עם טמאה ושתסיים הפרשה לזכר ולנקבה, ושיאמר כך והדוה בנדתה והאיש אשר ישכב עם טמאה והזב את זובו לזכר ולנקבה, כי כן סדור הפרשיות אם תסתכל בהן. אבל לפי דעתי שנה הענין מפני שיהיה סיום הפרשה במלת טמאה כדי להסמיך אותו למיתת בני אהרן, ולרמוז בזה כי מיתתן היתה על שנכנסו למקדש בטומאה, כי זו אחת מן הדעות שבאו לחכמים ז"ל במדרשם בחטאם של נדב ואביהוא, יש אומרים על אש זרה וכן מפורש בכתוב (ויקרא י) ויקריבו לפני ה' אש זרה, וכתיב בתריה ותצא אש מלפני ה'. יש אומרים, שתויי יין, דדריש סמוכין שסמך הכתוב לחטאם יין ושכר אל תשת. ויש אומרים הורו הלכה בפני רבן, מדסמיך ליה ולהורות. ויש אומרים על שהיו עומדין בלא נשים שלא היו רוצין להנשא, והרבה היו עגונות שהיו ממתינות להם, והיו גסי הרוח ואומרים אחי אבינו מלך אבינו כהן גדול אחי אמנו נשיא ישראל אנו סגני כהונה, אי זו אשה הגונה לנו, ועל כן נענשו, שנאמר (תהלים עח) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו למה בחוריו אכלה אש על כי בתולותיו לא הוללו. ויש אומרים על קריבת הר סיני שהציצו יותר מדאי ובשביל כך מתו, והמתין להם הקב"ה עד עכשו שלא לערבב שמחת התורה, וזהו שכתוב אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', כלומר על קריבת הר סיני, לפי ששם הזהיר משה כבר ואמר להם (שמות יט) והכהנים והעם וגו'. ויש אומרים על שנכנסו למקדש בטומאה, פירוש בלא קדוש ידים ורגלים שהוא במיתה, שנאמר (שם ל) ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו. ולפיכך סיימה הפרשה ולאיש אשר ישכב עם טמאה וסמיך ליה אחרי מות. הרי בכאן ששה דעות בחטאם ואפשר שחטאו בכולן.
ואולי מה שכתוב ותאכל אותם מלא בוא"ו, ירמוז לזה. מלבד שיש בו רמז למה שהזכירו רז"ל בסוף פרק קמא דיומא, שש אשות הן, וכבר הזכרתים שם.

ובמדרש והדוה בנדתה, המשיל הכתוב טומאתן של ישראל לטומאת הנדה, שהנדה מיטמאת ומיטהרת, שנאמר (יחזקאל לו) כטומאת הנדה היתה דרכם לפני, לא אמר כטומאת המת אלא כטומאת הנדה, שהמת בעוד שהוא בבית אין הכהן נכנס לשם שהוא מיטמא, אבל המשיל אותה לנדה שהרי הנדה הכהן נכנס עמה ויושב על האצטבא, כך אילו המשיל את ישראל לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהן לעולם, אלא המשילו לנדה שהכהן נכנס עמה בבית ואינו חושש, כן הקב"ה משרה שכינתו על ישראל אף על פי שהן טמאים בין עכו"ם, שנאמר (ויקרא טז) השוכן אתם בתוך טמאותם, אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה אתם טמאים אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית, שנאמר (יחזקאל לו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.