רבנו בחיי · שמות · פרק 33 · פסוק 5

ועתה הורד עדיך מעליך. הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית, והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן על קבלת בריתו של הקב"ה. וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים, והוא דעת רבינו חננאל ז"ל וכיון שכפרו עתה במעשה העגל בברית ההוא צוה עליהם שיפשיטום, וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים, יגיד כי עשו כדבר הש"י והפשיטו בגדיהם. ומה שהזכיר למעלה ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו לומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה כשנצטוו מפי הש"י הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם.

ולפי מה שדרשו ז"ל שהעדי הזה שם המפורש היה, באור הכתובים ולא שתו איש עדיו, בגדיהם ממש, הורד עדיך, הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר הפשט עדיך אלא לשון הורד ולשון מעליך כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלחות חירות ממלאך המות כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה, ולזה רמז אונקלוס שתרגם תיקון זיניהון וזהו לשון ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אותו עדי שהיה בידם מהר חורב, ולכך תרגם אונקלוס הורד אעדי לשון הסרת כח וכן ויתנצלו ואעדיאו, והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם, וזהו שהסמיך לו ומשה יקח את האהל מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו, וכן (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך, וכאשר אבאר שם בעזרת הש"י.

וכבר בארתי בסדר ואלה המשפטים מה טעם הזכירה התורה המעלה הגדולה בעדי הזה כשאבד מהם עתה ולא הזכירתו במתן תורה כשזכו בו.