רבנו בחיי · בראשית · פרק 47 · פסוק 29

ויקרבו ימי ישראל למות. מאין ידע, אבל הכיר בעצמו שאפסו כחותיו ורצה לצוות על יוסף אבל לא היה חולה, ואח"כ חלה והוגד ליוסף הנה אביך חולה. וכן מצינו בדוד (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, כי הרגיש בעצמו כן ומזה אמר (שם) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ.

וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית ל״ב:כ״ט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל.

וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים.

וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהילים כ״ב:ל׳) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיהו מ״ג:א׳) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית ל״ה:ו׳) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה.

וע"ד המדרש ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ט:ט״ו) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. ולואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף הפורח באויר שנאמר (תהילים קמ״ד:ד׳) ימיו כצל עובר שהעוף עובר וצלו עובר עמו לכך נאמר ימיו כצל עובר. הוי אומר כצל ימינו עלי ארץ. ואין מקוה אין מי יקוה שלא ימות הכל יודעין ואומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר (בראשית ט״ו:ב׳) ואנכי הולך ערירי. יצחק אמר (שם כז) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ואף יעקב אמר ושכבתי עם אבתי אימתי בשעה שנטה למות. ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב (קהלת ח׳:ח׳) אין אדם שליט ברוח ואין שלטון ביום המות, כשנטה יעקב למות התחיל משפיל עצמו לפני יוסף אמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך. וכן אתה מוצא בדוד (מלכים א) ויקרבו ימי דוד למות. עד עכשיו קראו מלך שנאמר (מלכים א א׳:א׳) והמלך דוד זקן בא בימים. כשנטה למות לא אמר ויקרבו ימי המלך דוד למות אלא ויקרבו ימי דוד למות לקיים מה שנאמר (קהלת ח׳:ח׳) ואין שלטון ביום המות.

ויקרא לבנו ליוסף. לא קרא לראובן שהיה בכור ולא ליהודה שהיה מלך אלא ליוסף למה לפי שהיה ספק בידו לעשות. אל נא תקברני במצרים. בקש ממנו שני דברים שלא יקברנו במצרים ושיקברנו בארץ ישראל. שלא יקברנו במצרים שלא יעשוהו מצרים ע"ז שהרי כשם שנפרעין מן העובדים כך נפרעים מן הנעבדים שנאמר (שמות יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ושיקברנו בארץ ישראל לפי שהאבות תאבים ומחבבים קברות ארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה מכפרת העונות כענין שכתוב (ישעיה לג) העם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב) וכפר אדמתו עמו. ושם שער השמים להכנס התפלות והקרבנות, והנשמות הזוכות נכנסות דרך שם ושבות לשרשם, על כן הצדיקים מתאוים למות בארץ ישראל כדי שתמצא הנפש החכמה פתח פתוח ולא תצטרך לטרוח ולהתגלגל, ועוד שמתי ארץ ישראל חיים תחלה לימות המשיח אבל מתי חוצה לארץ אינם חיים אלא ע"י צער גלגול מחילות.