רבנו בחיי · דברים · פרק 22 · פסוק 26

כי כאשר יקום איש על רעהו. בארו לנו רז"ל טעם האריכות הזה במשל הרוצח, והיה מספיק שיתן טעם על אונס שלה שאמר צעקה הנערה המאורסה, ועל כן דרשו בו הרי זה בא ללמד ונמצא למד, כלומר שרוצח בא ללמד על נערה מאורסה ונמצא אף למד ממנה, מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור, כלומר שאם יצוה עליו אנס להרוג את חברו או יהרגוהו יש עליו למסור עצמו להריגה ולא יהרוג, משום דסברא הוא וכדאמר רבא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי, ועל כן אין דוחין נפש מפני נפש, אף נערה המאורסה אם אומר לו לאדם שיבא עליה או יהרגוהו, יהרג ואל יעבור. ואפילו על אשה פנויה אמרו רז"ל בההוא גברא שהעלה בלבו טינא עליה ונטה למות לרוב חשקו בה, ואמרו הרופאים שאין לו תקנה עד שתבעל לו או תעמוד לפניו ערומה, שאלו לחכמים ז"ל ואמרו ימות ולא תבעל לו, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר משום גדרן של עריות ופגם משפחה. ומה נערה המאורסה נתן להצילו בנפשו של אונס, שנאמר ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה חייב להושיע בכל דבר שיכול להושיע, אף רוצח נתן להצילו בנפשו, כלומר כי מי שרואה אדם רודף אחרי חברו להרגו חייב להצילו לנרדף בנפשו של רודף.

ומטעם זה התירו רז"ל באשה המקשה לילד ומסוכנת הרבה שמותר להמית את העובר כדי להציל את האם, וזה מדין רודף, שהרי עובר זה הוא מצר לאמו ורוצה הוא להמיתה, וכיון שכן רודף הוא ומותר להרגו, ומצילין את הנרדף שהיא אמו בנפשו של רודף שהוא העובר, ולפיכך מותר להשקותה משקה או לעשן אותה כדי שימות הולד ויצא, ואימתי כשלא הוציא העובר ראשו ורובו, אבל הוציא ראשו ורובו הרי זה כאלו נולד כבר ואסור ליגע בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, וכן שנינו באהלות האשה המקשה לילד מחתכין העובר שבמעיה ומוציאים אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש.

ובסנהדרין פרק בן סורר מקשינן, אמאי אין דוחין והא אמרת קטן רודף נתן להצילו בנפשו, והאי רודף הוא. ומשני האי קטן לאו רודף הוא, דקטן בעי למיפק ומן שמיא הוא דרדפי עליה. וטעם צעקה כלומר באפשר הוא שצעקה. או יאמר אם צעקה אין מושיע לה, כי אפילו שמעו שלא צעקה פטורה, כיון שאין מושיע לה.