רבנו בחיי · בראשית · פרק 30 · פסוק 37

מקל לבנה. מקל של לבנה והוא ארז מעצי הלבנון כלומר מטה של לבנה לח.

ולוז וערמון. פירושו מקל מאילן ששמו לוז והוא שקדים, ומאילן ערמונים.

ויפצל בהן פצלות לבנות. פי' קלף באותם המקלות מקצת הקליפות שהם שחורות ובמקום הקלף נראה לבן ובמקום שהקליפה עומדת בו הוא שחור. זהו מחשוף הלבן החשוף הוא הלבן שעל המקלות, והמקלות האלה אשר פצל הציג אותם ברהטים בשקתות המים, כשהיה רוצה נקודים היה מקלף מקומות מן המקלות מלשון נקודות הכסף כן היו נקודים, מקום הסרת הקליפה היה לבן ומקום הקליפה שחור ואז היו נולדים נקודים. וכשהיה רוצה עקודים היה מקלף מקצת המקלות למעלה ומקצת המקלות למטה נשאר בהם הקלוף. וכשהיה רוצה חום בכבשים לא היה מקלף כלל אך הגוון שהוא שחור נשאר בו ואז היו נולדים שחורים. וכשהיה רוצה ברודים לא היה מקלף כלל כי הגוון ההוא היה שחור עשני. ויעקב היו לו מקלות רבות במיני הארז בגוון זה.

והיה הענין הזה ליעקב דבר חכמה וסוד הטבע מעורב בנס. כי היה ענין טבעי מצד פצול המקלות ומצד אחר היה נס גמור שלא היו נולדים כפי האמהות אם שחורים שחורים אם לבנים לבנים. וא"ת שציור המקלות לעיני הצאן היה גובר על הטבע הפשוט, מ"מ שיהיו כולם בגוון המקלות שהוא הציור ואין גם אחד שיהא בגוון האמהות א"א זה בלא נס. וכן אמר יעקב ואלהי אבי היה עמדי. בא ללמד כי לולא הנס וסיוע אלהי לא היה הענין נגמר בפצול המקלות בלבד. וכן אמר עוד ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ייחס הענין לאלהים שעשה עמו להפליא.