רבנו בחיי · במדבר · פרק 11 · פסוק 8

שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו. לשון שטו כמו (איוב) משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך.

ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד גם לדוכו במדוכה של עץ ושל אבן גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן, והשבח הזה כנגד מה שאמר נפשנו יבשה הגיד כי לא תיבש נפש האוכלת אותו אבל ירוה וילחלח אותה, והיא נוטריקון לישת שמן דבש, כלומר לחלוח של שמן, כמו עיסה שנלושה בשמן וקטופה בדבש, והלמ"ד שרשית, וכן (תהילים ל״ב:ד׳) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, כלומר שנהפך שמנו יבש, ומלת השמן שמן כמשמעו ויאמר כי טעם המן כטעם לשד שהוא לחלוח השומן שהוא חשוב מכל השמן ולמעלה ממנו.
ובפסוק זה במלות העם ולקטו וטחנו ברחים או תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה, והפסוק מסיים השמן בנו"ן (והוא מטטרון), וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן, ומה שהתחיל במלת שטו מלשון משוטט וזה מבואר. ותמצא פסוק כיוצא בו בענין יפתח כששלח למלך בני עמון (שופטים י״א:כ״ז) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. והרמז מתחיל מן מ"ם של היום ממטה למעלה וכשתבקש הנו"ן תמצאנה בסוף פסוק, כי הוא מסיים בנו"ן, וזה מבואר.