רבנו בחיי · שמות · פרק 19 · פסוק 24

והכהנים והעם וגו'. סדר הדברים היה במתן תורה כענין זה, תחלה צוה למשה והגבלת את העם שיתן בהר גבול ידוע לעם שלא יעברוהו, והוא מה שאמר לו משה כי אתה העדותה בנו לאמר הגבל את ההר וקדשתו שהרי גבול העם הוא גבול ההר, ואחרי כן הזהירם שיפרשו שלשה ימים מכל טומאה והצריכם טבילה הוא שכתוב ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, וביום השלישי בבקר הוא ו' בסיון היו קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ועדיין לא ירדה שכינה כענין שכתוב (מלכים א י״ט:י״א) ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואז נתלבשו חרדה מפחד הקולות ההם שנאמר ויחרד כל העם כו' ומשה חזק את לבם להוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר, ובהיותם שם בתחתית בהר מצפים ירד השי"ת על ההר באש ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל וחרד ההר עצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש הנקרא זלזל"ה או יותר מכן, וכן אמר דוד ע"ה (תהילים ס״ח:ט׳) ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל, באורו נטפו אש, ובאור ז"ה, בער סיני, מלשון (דניאל ג׳:כ״ב) ואתונא איזה יתירא, וכן למיזא לאתונא, וכן מצינו בדבורה הנביאה (שופטים ה׳:ד׳) ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, וכן אמר הכתוב (תהילים קי״ד:ד׳) ההרים רקדו כאילים וגו', ואיננו משל כאשר איננו משל הים ראה וינוס וגו', וכן אמר הנביא (ירמיהו מ״ו:י״ח) כי כתבור בהרים וככרמל בים יבא ודרשו רז"ל שבשעת מתן תורה נקבעו הרים הללו בארץ ישראל ועבר כרמל את הים, ואחרי כן נתחזק קול שופר מאד ואז ראה העם וינועו ויעמדו מרחוק יותר מן הגבול.

ויש לך לדעת כי פרשת וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו קודם מתן תורה היה כי אז אמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה כי במראה ובשמיעת הקולות ההם נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח ואם ישמעו הדבור מפי הגבורה ימותו ומשה חזק את לבם ואמר להם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם וגו', ואז שמעו אליו ויעמוד העם מרחוק כי לא נתפייסו ולא נתרצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל לא בא בתוכו ואז דבר אלהים עשרת הדברים.

והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה'. והלא כבר הזכיר למעלה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות. אבל נראה כי שם הבין משה שההתראה שיתרה בהם הוא שלא יעלו אל ההר ושלא יתקרבו אל הגבול המסומן לראות בחוש העין והשיב משה בזה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו בה' לשונות של התראה והוא שכתוב והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד, וזהו תוספת הה"א במלת העדותה, ולכך הוצרך הקב"ה לחזור ולפרש לו שאין ההתראה על קרוב גבול כי כבר הם מותרין ונזהרין בכך אבל הוא על קרוב השגה והסתכלות מחשבה, וזהו שאמר לו לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות, הזכיר לשון לעלות כלומר עלית מחשבה למעלה מכח ההשגה ולכך השוה את כלם כאחד הכהנים והעם והיה כעם ככהן שלא יסתכלו ולא יתאוו להשיג מה שאיננו מושג.

ויש לדקדק בפסוק פן יהרסו אל ה' לראות למה לא הזכיר פן יהרסו לראות את ה' כשם שהזכיר כאן אל יהרסו לעלות אל ה'. ויתכן לומר כי אילו אמר כן היה נראה מזה שהראיה אפשרית אלא שהוא מונע אותה על כן איחר הראיה ואמר פן יהרסו אל ה' לראות כי יהרסו מחשבתם שיחשבו לראותו ובאר בזה כי הראיה בלתי אפשרית אבל הוא דבר נמנע וכענין שכתוב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי.