רבנו בחיי · ויקרא · פרק 5 · פסוק 1

נפש כי תחטא ושמעה קול אלה. אמרו במדרש בוא וראה כי כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים, אל תקרי צור אלא צר, ולמה לא נבראו בכל השם כלו כדי שלא להזכיר בו את השם שלם, אוי להם לרשעים שמחרפין שמו של הקב"ה ומזכירין אותו תמיד חנם, ראה מה כתיב בקרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אינו אומר לה' קרבן, לה' עולה, ובני אדם מחרפין שמו חנם, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. שנו רז"ל לא יהא אדם בישראל פרוץ בנדרים ואין לו להתמיד בשבועות אפילו על האמת, ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכלן חרבו על שבועת האמת, כיצד היה אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימים שבועתן, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. כשיבא הקב"ה לדון את הבריות הרי הוא דן הנשבעים בשקר עם המכשפים והמנאפים, הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, אמר הקדוש ב"ה פה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים אותי בו אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר שכל הבריות לקלוסי בראתי, שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו, ולא די לכם שאין אתם מקלסים אותי אלא שאתם מחרפים אותי, וזהו שכתוב (ישעיהו נ״ז:כ׳) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולין וכיון שהגיע כל אחד מהם לחול הוא נשבר, וחברו רואה אותו שנשבר ונתגאה גם הוא ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואין אלו את אלו מתגאין ואינן חוזרים, לפיכך נמשלו לים ואין להם נוח בעולם כי השקט לא יוכל, אבל הצדיקים יש להם השקט שנאמר (ירמיהו ל׳:י׳) ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.

והוא עד או ראה או ידע. פירש הרמב"ן ז"ל שאינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ולא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בידיעה בין בראיה, אם לא יגיד ישא עליו עון.

והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמו, ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה, כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו. ידיעה בלא ראיה, כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון. עדות בלא ראיה ובלא ידיעה, זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע"פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה, ועל פי עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע, ודרשו רז"ל אם לוא יגיד, במקום הראוי להגיד, כלומר בבית דין, שאם כבש לו עדותו בינו לבינו אינו נענש בזה אלא כשיכבוש עדותו בבית דין, דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, שני בעלי דינין ועד אחד ושלשה ב"ד הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא"ו, והגד נא לי, ולא אמר הגד נא לי. וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא"ו, כלומר אם לא יגיד בב"ד, ונשא עונו, למדך שההגדה צריכה שתהיה בב"ד כי עמהם הם ששה.

ויתכן לפרש עוד והוא עד, כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בב"ד לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב"ה עד, שכן מצינו לשון הוא שהוא שמו של הקב"ה ממה שכתוב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה' הוא שמי, וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולו אנחנו, וכתיב (שם יט) והוא כחתן יוצא מחופתו, וכתיב (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא, ורבים כן, ולכך יאמר והוא עד, שמו של הקב"ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זאת.

ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא"ו במלת לוא ירמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות כי מי שכובש עדות לחברו מעלה עליו הכתוב כאלו כבש להקב"ה עדות של חדוש העולם שנברא בששת ימים, כי מתוך שאדם רגיל להכשל בעון קל יבא לסוף שיכשל בעון חמור.