רבנו בחיי · שמות · פרק 20 · פסוק 18

ויעמד העם מרחוק ומשה נגש. והלא כבר נאמר וירא העם ויעמדו מרחוק אבל יתכן לפרש כי הראשון רחוק מקום שנתרחקו עוד מהגבול שהרשה להם משה לעמוד בו ועתה בא לרמוז רחוק השגה ולומר שאע"פ שזכו כל ישראל להיות נביאים במעמד הקדוש כששמעו עשרת הדברות מפיו של הקב"ה אין להשוות השגתם להשגת משה, וענין הכתוב לבאר כי השגת העם עמדה מרוחק ממקום שמשה נגש. ומלת ערפל הנזכר בכתובים תמיד פירשו המפרשים שהוא חשך כענין (תהלים צז) ענן וערפל סביביו, והענין כי הכבוד מסתתר ומתעלם אפילו מן המלאכים המשרתים וזהו שכתוב (שם יח) ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו.

והנכון לפרש כי ערפל הוא אור צח בהיר ובאור המלה ערפל ערוי אפל כלומר שהאופל מעורה ונעדר משם, והוא שם נאמר על עוצם האור הגדול כי כשם שהחשך מסתיר הדבר בתוכו שאיננו נראה כן עוצם האור התקיף החזק של פני הכבוד מסתיר ומונע המסתכל להסתכל בו. והעד במלת ערפל שהוא אור הוא מה שהזכיר כאן אשר שם האלהים, ממה שכתוב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא, וזהו שאנו אומרים בתפלה ונגלית עליהם בערפלי טוהר. והנה משה לא נכנס בתוך הערפל אבל נתקרב אליו כאדם המתקרב אל שער המלך, ולא נכנס לפנים מן השער וזהו לשון ומשה נגש וגו' ותרגם אונקלוס לצית אמיטתא כלומר לעצם גבול ההגעה שהיה משה מגיע עד שם ולא משם ואילך וזה טעם אשר שם האלהים ואז וידבר אלהים ושמעו כל ישראל, וזה שאמר לו תחלה (שמות י״ט:ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. וענין הפרשה הזאת וכל העם רואים את הקולות קודם מתן תורה היה כי כן מוכיח הלשון, וערפל זהו עב הענן שהזכיר במשה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וכן ישראל הנצבים בתחתית ההר היו רואים לעיניהם מראה הכבוד כאש אוכלת בראש ההר.