רבנו בחיי · שמות · פרק 22 · פסוק 22

אם ענה תענה אותו. יחזור לכל אחד ואחד בין היתום בין האלמנה שהזהיר עליהם לא תענון. וכל לשון הכתוב הזה הוא כפול כי כפל הענוי והצעקה והשמיעה.

ויתכן לפרש בזה כי דרך בני העולם שהם עלובים באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים, והיתום והאלמנה הם חלושי הכח אין להם עוזרים ולכך לא יבטחו באדם כי אם בהקב"ה שהוא עוזר ומושיע ומגן ובעבור זה יודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם וכענין שכתוב בהם (משלי כ״ג:י״א) כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך, ומפני שדרך הבריות לענותם תמיד כל היום לכך כפל הענוי, והיה ראוי שיאמר אם ענה תענה אותם ליתום ולאלמנה שהזכיר ואמר אותו להזהיר שלא לענות אחד מהם פעם אחר פעם, שאם יעשה כן כי אם צעוק יצעק אלי כלומר כשיצעק אחד מהם אלי שמוע אשמע צעקתו של כל אחד ואחד וכן כל צעקה וצעקה של כל אחד ועל כן הוצרך הכתוב לכפול הצעקה והשמיעה כדי ליתן שמיעה על כל צעקה וצעקה, וכן מצינו חלקי השמיעה ומדרגותיה כפי הצעקה והצער שיש לו בצעקתו והוא שכתוב (תהילים ל״ט:י״ג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה הזכיר בתפלה שאדם מנענע שפתיו לשון שמיעה והזכיר בשועה שמצטער יותר וצועק לשון האזנה שהוא הטיית האוזן וגדול משמיעה ובדמעה היוצאה מתוך הכנעה וצער גדול יותר הזכיר אל תחרש והוא הפקת רצונו, ותבין מזה איך הקב"ה מדקדק בנתיבות השכר למדוד לכל אחד כמדתו.

ודומה לזה תמצא במדרש (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף לא אמר מלאך אחד מני אלף אלא מליץ אחד מני אלף כלומר זכות אחד מני אלף חובה. או יאמר שמוע אשמע צעקתו שמוע שאשלם לו החמס שעושה לו חברו, אשמע שאני נפרע ממי שעושה לו החמס וזהו כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ולשון חנינה מדת הדין היא כלומר מדת הדין מתוחה כנגדו.