רבנו בחיי · בראשית · פרק 26 · פסוק 1

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. כתב הרמב"ן בזה אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם, ויש לתמוה עליו שהרי אמרו רז"ל עשרה רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר (בראשית ג׳:י״ז) ארורה האדמה בעבורך, ואחד בימי למך שנאמר (שם) מן האדמה אשר אררה ה', אבל הנכון שיהיה באור הכתוב הראשון לזה לא ראשון לעולם, וכן פירש הרב הוא בעצמו כי היו זוכרים הרעב הראשון ומספרים עליו כי מפני הרעב ההוא הוצרך אברהם לצאת מן הארץ ולרדת למצרים, ויצחק בנו רצה ללכת בדרך אבותיו ולרדת למצרים עד שאמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה.

וכתב הרב ז"ל כי הפרשה הזאת בענין יצחק עם אבימלך הכל רמז ודוגמא לגלות בבל, כי גלות אברהם למצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו לשם, ולכתו אל עיר גרר אל אבימלך לא היה גלות כי ברצונו הלך, דכתיב ויסע משם אברהם ארצה הנגב וגו' ויגר בגרר, אבל הליכתו של יצחק שם כענין שכתוב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת, והנה גלותו היה ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותינו שהיו באור כשדים.

ודע כי הגלות הנזכר רמוז במעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה להם רק הגלות והפחד, ומתחלה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, ולאחר ימים חזר בו ואמר לו לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית, וכן בגלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב, ובהיותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדולי השרים במלכות, ואחרי כן אמרו (עזרא א ג) מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל, והזהירו עליהם שרי עבר הנהר, ואח"כ בטלו הבנין והיה בטל עד זמן ועדן, ואח"כ חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו (עזרא ו׳:י׳) די להוון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי.

הגיד הכתוב כי כשהיה הרעב הזה הלך יצחק אל אבימלך, הוא היה אותו אבימלך שהיה בימי אביו שכרת עמו ברית והלך אליו אולי ייטיב לו בימי הבצורת ולא יצטרך לרדת למצרים, ואבימלך זה מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל, אבל אנשי המקום שאלו ממנו דרך שאלה בעבור אשתו, וזהו שכתוב וישאלו אנשי המקום לאשתו ואעפ"כ לא נגעו בה כי היו נזכרים ברית אברהם, וזהו שאמר לו כמעט שכב אחד העם את אשתך, כלומר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר בא בזמן אביך, ע"כ.