נחלת יעקב · שמות · פרק 1 · פסוק 7

ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם ויאמר פרעה וגו' פן ירבה וגו' והוא תמוה א' שכיון שאמר שכבר רב ועצום ממנו א"כ ל"ל פן ירבה הא כבר רב ועצום הוא אפילו בלא רביית העתיד. ב' ל"ל לומר והי' כי תקראנה מלחמה כיון שהוא רב ועצום ממנו הן עצמם יכולין להלחם כנגדם. ג' קשה הריבוי לשונות דאמר ויפרו וירבו ויעצמו וישרצו. ד' איך אפשר לומר שהישראל לא הי' רק זמן מועט במצרים שיתרבו שיעור רב משבעים נפשות יותר מכל המצרים. ונראה לתרץ דויפרו לא משמע רק שעושה פרי וישרצו מורה על ריבוי מופלג כמ"ש רש"י. וירבו אינו מורה על ריבוי הכמות רק על ריבוי האיכות שהי' חשובין גדולים כענין שאמר שהיו ישראל מצויינים שם. ויעצמו ותיבת עצום נאמר כי לפעמים הריבוי בכלל הוא חשוב וכיון שר"ל שכל אחד בפ"ע הוא חשוב בעצמותו לכך נאמר ויעצמו. וזהו שאמר פרעה הן עם בני ישראל רב ועצום כלומר מחזיקים את עצמם בחשיבות כל או"א עד שאין להם ראש וכ"א הוא ראש בעצמו ופן ירבה בכמות ג"כ יותר ממנו ומזה יש ללמוד שכ"א ילך בדרכי אבותיו ולשמוע לדברי מוכיחים כי מעת אשר מאסנו לילך בדרכי אבותינו נבזינו בעיני כל ותמיד אנחנו ביגונות אשר אין אנחנו יודעים עצה הגונה למצא. ואמרתי בשמות הנרדפין אבל עצם ויגון כי אבל הוא אשר א"א לשנותו כמו המתאבל על מתו ולכך בשרשו הוא תיבת בל כלומר שהדבר כבר אינו ויגון נאמר כשהקב"ה שולח גזר ויש דרכי הברירה לפניו לעשות כזה או כזה והולך כל יום בהגיונות היאך לעשות זה נקרא יגון ששורשו יגזר מן הוגה לשון הגיון ועצב הוא כשהצורה נשתנה מחמת עצבות ונגזר מלשון ידיך עצבוני וכן הוא היום שכל היום הולכין בהגיונות איך לעשות כי פתוי היצר גובר כ"כ שכ"א סומך על דעתו וסובר שהחכמה רק אתו תלין וכולן דומה לו כשוטים: