נחלת יעקב · בראשית · פרק 6 · פסוק 6

וינחם ה' אשר עשה את האדם. והוא תמוה. משמע מדברי הכתוב שהתנחם וחזר מבריאת האדם בכלל וזה תמוה דהא לא מצא חן בעיניו וגם ידוע שעתידין לצאת האבות ומשיח וכל הקדושים אשר בארץ המה. ועוד נאמר בתחלת הסדר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות ועוד האיך הוזכר שם הוי' שהוא מדה"ר על השחתת העולם לכן נראה דהתנחמות הזה הוא לרחמים כי ידוע כשניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע ונח שלא הי' כדאי לעמוד בפני המשחית בצדקתו וכיון שאמר מקודם לא ידון רוחי באדם ועלה במחשבתו למסור למשחית וכעין שפירשו בריש הסדר שעלה בדעתו לברא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר והנה הוא דכוותי' שראה שלא ידין העולם במדה"ד הגמור שאם כן הי' נח ג"כ מת מחמת שהי' מוכרח מחמת העולם כמ"ש הרמב"ם שמקודם דנין העולם אחר רובא ומחמת שהקב"ה ברא את האדם במדה"ר הנקרא בשם הוי' לכך וינחם ה' היינו כי דרך הכתוב תמיד לדבר בהשי"ת כדרך מחשבות האדם כדי לשבר האוזן כמו כן כאן נאמר וינחם כביכול שנתחשב בדעתו כביכול ה' אשר עשה את האדם כלומר בשם הוי' שהוא מדת הרחמים אשר עשה במדה זו את האדם אשר ע"ז נקרא שם הוי' שבמדה זו עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו כלומר שלא יראנה כעסו לחוץ שלא יהי' כח לעשות למשחיתים רק לכבוש כעסו ויאמר אל לבו אמחה את האדם. כלומר אמחה אני בעצמי את האדם אף שאין זה מדתי:

כי נחמתי פי' נחמתי ממחשבתי הראשונה שאהיה דן את האדם במדה"ד כי המשפט כזה נמסר ג"כ למשחיתים כי עשיתי לאשר עשיתי וא"א לבטל מעשי ויאמר והסיבה לזה הוא כי ונח מצא תן בעיני בע"כ צריך אני להציל את נח:

במדרש כשרצה הקב"ה לברא את האדם אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו אמר להם הקב"ה חכמה יתירה יש בו וגם כשבראו אמרו לו מה שמו אמר להם אדם. אמרו לו ראו כי חכמה יתירה יש בו. להבין מה חכמה יתירה יש באדם הקרוץ מחומר ועלול לטעות יותר ממלאכי השרת שהם שכלים נבדלים ונקיים מכל טעות. וגם מה חכמה ותורה יש בו שקרא את עצמו אדם שהוא נגזר מן האדמה. ונראה שהכוונה שניכר חכמת הבורא ית' בבריאת האדם כענין ברכת אשר יצר ומפליא לעשות ופי' בש"ע א"ח סי' ו' דהיינו שקושר דבר רוחני בדבר גשמי וזה ענין פלא לזה כשבראו ויקרא שמו אדם שהוא מאדמה והמלאכים אינם משיגים בגשמיים כלל שזה אין מעניניהם בו, ולכך הכירו שחכמה יתירה ניכר בבריאת האדם וזה דבר ברור: