נחלת יעקב · בראשית · פרק 2 · פסוק 19

ויבא אל אדם לראות מה יקרא לו, להבין מה ענין קריאת שמות הללו גם מה שכתוב וכל אשר יקרא לו האדם הוא שמו אין לו הבנה ויותר תמוה מה שאמרו שאפי' להקב"ה קרא שם, וגם מה שאמרו בש"ס שבא אדם על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו ייע"ש והוא תמוה מאוד, ונראה דידוע שאין שום דבר מתקיים עד שיהא לו שפע רוחניות מלמעלה דרך השתלשלות אמצעי' מלמעלה ולולא שפע רוחניות אין לו קיום. וידוע שהשפע רוחניות מכונה בשם קריאה וכמ"ש במלאכים וקרא זה אל זה, וכן בברכת יעקב נאמר ויקרא בהם שמי הכוונה שהאבות הן הן המרכבה והמדות עליונות מכונים בשם המרכבה ובשם האבות כי אברהם הוא מדת חסד ויצחק הוא מדת פחד ויעקב תפארת וזהו ענין ברכתו של יעקב שאמר ויקרא בהם שמי כלומר שישפיע בהם מדת עליונות המכונים בהם שמי ושם אבותי. ושם נאמר על ענין מציאות דבר חשוב כמו קראתיך בשם וכמ"ש הרמב"ם מה שמי דהיינו ענין מציאות קדושתו ית"ש עיי"ש במורה ה"א ולזה נ"ל לפרש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל ודברים כ"ה) דהיינו ליתן לו מציאות חשוב בישראל כי היבם נותן מציאות לנפש המת דהבן הנולד נותן מציאות חשוב להנפש כידוע. ובזה נראה דזה כוונת הכתוב כאן שע"י מציאת האדם משפיע שפע רוחניים לכל הברואים שנבראו קודם וע"י השפע השופע ע"י האדם ניתן קיום מציאת לבהמה וחיות וזהו קריאת השמות הנאמר כאן וזהו וכל אשר [יקרא] לו האדם נפש חי' הוא שמו והכוונה כפי השפעה הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש חי' הוא שמו לעולם. והכוונה שהבהמות וחיות יתנהגו בטבעם כפי טבע האדם הרוחניות שישפיע עליהם האדם והשפעה הרוחניות מכונה בשם נפש תי') שאם האנשים מטיבים מעשיהם גם הבהמות והחיות יטיבו מעשיהם כמו חמורו של פנחס בן יאיר ולעתיד נאמר וארי' כבקר יאכל תבן וכו' לא ירעו ולא ישחיתו ובדור המבול אף הבהמות וחיות השחיתו דרכם וזהו מה שאמרו במדרש חכמתו מרובה משלכם וכו' הכוונה שע"י המלאכים א"א שיושפע על ידם שפע רוחניות לבהמות וחיות היות שאין בהם ענין גשמי כלל משא"כ ע"י אדם וזהו כוונת המדרש שגם להקב"ה קרא שם הויה היה בכוונתם שלא נטעה לומר שאין כת באדם ליתן שפע רוחניות לבהמות ולזה אמר שאדרבה שאף להקב"ה קרא שם פי' כי הכתוב אומר תנו עוז לאלהים ואמרו ז"ל גדול כח הצדיק שמהפך מדת הדין למדת הרחמים וכפי מעשיו נקרא שמו של הקב"ה אם עושה רחמים נקרא שמו הויה ואם לאו נקרא אלהים וזהו כוונת הכתוב שע"י מעשיו הטובים של האדם גורם לקריאת השם של הקב"ה שיהא נקרא בשם הויה ואדם נותן עוז להקב"ה כביכול וזה שייך שפיר הכוונה של הכתוב ולאדם לא מצא עזר דהיינו אחר שמצא שנתן כח והשפעה לכל הגשמיים שיהא בהם קיום מינים ובתחלת בריאת אדם היתה כוונת הבריאה שיהא אדם קיום באיש כמו המלאכים מה שא"א אם הוה מציאותם נברא בפירוד כי שרש הפירוד הוא שרש ההפסד וזהו ולאדם לא מצא עזר דהיינו עזר לו להשפיע אישות ולהוליד בדומה לו להיותו קיים באיש לזה הוכרח ליקח אחת מצלעותיו כדי שהשפע שישפיעבהם לזולתם שיהיה בשורש אחדות ויהיו יכולין להיות קיימין באיש כשלא יחטאו וזהו הכוונה שבא על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו שבא במחשבתו ועיון בהשפעת הרוחניות שיש בכל מיני בהמות וחיות שמחמת שהזכר והנקבה שלהם נברא ע"י פירוד א"א להיות שהם קיום באיש עד שבא על חוה ולזה נקרא האדם איש שנברא להיות קיום באיש ולהוליד גשמיים באיש ולכך נקראת האשה אשה כי איש ואשה הוא מלשון התחברות שנתחברו להיות אחד כמ"ש הרמב"ם במורה בשיתוף שם איש עיי"ש, ולזה אמר עצם מעצמי ולזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כי אם נבראת מנפרדים לא היו נקראים איש ואשה ולא עליו שם איש ולא עליה שם אשה מחמת שלא היו מושפעים כל כך שיהיו משפיעים באופן שיהיו קיימים באיש משא"כ עתה שנבראים באחד והיא חשובה להשפיע קיום להיות קיים באיש ולזאת יקרא אשה ועוד כי בבהמות וחיות אין בהם זיווג מתחבר שזכר מי שהוא בא על נקבה מי שהיא משא"כ זיווג איש ואשה משמים נזדווגו יחד בגופם ונשמתם בדרך בריאתם כאדם הראשון וחוה שנבראו ביחד וזהו כוונת המדרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים וכו' והכוונה לזה כעין הכוונה במ"ש חז"ל בתחלה עלה במחשבה לבראות בעוה"ז במדה"ד יע"ש שבודאי אין שייך לומר בהקב"ה שנמלך וחוזר ממה שהיה חושב קודם רק שהכוונה כמ"ש האלשיך שהעולם נברא במחשבה ובמאמר והיינו שקודם על ידי המחשבה היה הבריאה נתהווה בריאה דקה ורוחניות ועל ידי מאמר נתעצם הבריאה והיה הולך ומתפשט ונתהוה מציאות גשמי וזה שאמר שעלה במחשבה לבראות במדה"ד הכוונה המציאות הדק שנעשה ע"י המחשבה הי' במדת הדין וההתפשטות שהיה במאמר עד שנעשה מציאות גשמי הי' במדת הרחמים אחר שידוע שבעולם הגשמי לא יתקיים במדה"ד ומה שהי' המחשבה במדה"ד היינו שאם לא הי' במחשבה מדה"ד לא הי' שום מציאות לרע כלל ולא הי' בחירה בעולם והקב"ה רצה שיהי' בחירה בעולם חפשית לזה הי' במחשבה על מדת הדין ולפ"ז הכוונה ג"כ כאן ע"ז שמציאות של אדם וחוה שהי' בדקות ע"י המחשבה הי' שיהיו שנים שאם הי' המחשבה שיבראו כאחד הי' הקיום באיש הכרחי והקב"ה רצה שיהי' הטוב והרע, החיים והמות נגמר על ידי בחירותם לכך היה המחשבה על השנים: