נחלת יעקב · בראשית · פרק 3 · פסוק 1

אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן. להבין מה ענין הנחש עם האדם וחוה ומה היה טענתה וגם מה ששינה חוה בדברי הקב"ה שאמרה לא תגעו בו וגם מה שאמרו ז"ל שדחפה עד שנגעה בו ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה שהענין קשה להבין דהא על הנגיעה לא צוה הקב"ה וגם אין ראיה מהאונס ונקדים לזה משל אחד פעם אחת גזר המלך שלא להוציא המטבע שלו חוץ למדינה שלו ודרך גזירת המלך שכל מקום שלא הוכרז גזירתו שלא ליתן עונש למי שיעבור על גזירתו כיון שלא הוכרז עדיין במקומו וכששמע אחד מירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת והיה ירא שבמהרה יוכרז גם כן במקומו ונחפז לבוא למקומו להוציא קודם שיכרוז כל המטבעות חוץ למדינה בספר להרויח בהם וגם אחר שהוכרז במקומו מוליך המטבעות למקום אחד עד קרוב חוץ למדינה אולי יהיה לו קצת ריוח. לשנה הוכרז המלך בצרפת שיש לו מלחמה עם מלך שבמדינה אחרת ואשר חיל של מלך האחר העומדים על הספר לגזול כל הספינות הבאות אפילו של סותרים לזאת יזהרו כל הסוחרים שלא לבוא עד הספר ושמע אותו האיש שבירושלים מה שהוכרז המלך בצרפת וירא לנפשו אולי לא ידעו בני ביתו מזה וילכו עם הסחורה לספר ונחפז לביתו רץ אחר רץ להודיע לבני ביתו שלא ילכו לשם והסחורות שכבר הלכו הזהיר שירחקו מהספר שלשים פרסאות והיה שם איש בער אחד ושאל אותו מדוע בגזירה ראשונה היית נחוץ לעבור על מצות המלך להוליך המטבעות לחוץ ועתה הוא להיפוך שנחפזת להודיע מצות המלך לקיימה. ולא עוד אלא שעשית הרחקה לגזירת המלך עם סחורתך עד שלשים פרסאות מהספר והשיב אליו, שוטה הגזירה הראשונה לא היה רק לטובת המלך ולא לטובתי ומלך במשפט יעמיד ארץ ומקום שלא הזהיר אין לו שום משפט על עוברי רצונו היות שלא הוכרז עדיין במקומו וגם אפי' שכבר הוכרז במקומו יש ביכולתי להוליך המטבעות עד סמוך לספר ממש כי הגזירה לא היה רק חוץ לספר ולא סמוך וכיון שיש בו רק טובת המלך והמלך אין לו דין עלי עשיתי כל מה שביכולתי לטובתי ולפני המלך יש לו התנצלות משא"כ הגזירה השניה אין ענין לטובת המלך ואינו רק הודעת המלך שהמלך ברחמיו מודיע מהדבר שיש בו היזק לבני מדינתו וההודעה חל על כל מי שיודע מההיזק שיבא וגם שהוא דבר שיבא ע"י היזק תש אני לכל החששות שאפשר להיות לכך הרחקתי מאוד אולי אחר אלף חששות יבא הדבר לידי היזק לכך הרחקתי מאוד מהספר. והנמשל הוא בינינו ובין בעלינו כי אם היו העבירות רק גזירת המלך ממה שיש בו טובתו והרחקת טובותינו בודאי מי שלא הזהיר הקב"ה אותו לנוכח לא היה עליו דין ולא היה ירא מעשותו, וכמו כן לא היה צריך גדרים לעשות לעצמו לאסור עצמו בדבר המותר כי למה לו להרחיק נפשו כיון שיש לו התנצלות נגד גזירת הקב"ה אך האמת אינו כן כי המצות והעבירות אינם נוגעים להקב"ה כלל כ"א יצדק מה תתן לו ואם יחטא מה יפעל לו והעבירות הה סם המותבעצמותם ואוי לאנשים החוטאים כי גמלו להם רעה וכל העבירות אינם גזירת המלך רק הודעת המלך שדבר הזה הוא רק למזיק ולזה אף שלא הזהיר לנוכח צריך להזהר לכן צריך לעשות גדרים וסייגות כמו שאדם נזהר בסם המות וחושש אף אלף חששות אף ליגע בו שלא יתדבק בידו מעט ויבא לתוך פיו וכל העבירות הן כמו סם המות וקרא כתיב תמותת רשע רע ואמרינן בש"ס עירובין שהתורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים ובא שלמה ועשה לה אזנים ולכך אדה"ר אשר תפוח עקיבו מבריק יותר מאור גלגל חמה ודאי היה יותר חכם לעשות גדרים יותר משלמה ועשה גדרים לאכילת עץ הדעת וזהו כוונת הנחש עם חוה בזה ששאל הנחש לחוה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' פי' ששאל אותה ב' דברים א' וכי אמר אלהים לא תאכלו לשון רבים והוא לא הזהיר רק לאדם כמבואר בקרא שאמר הקב"ה ומעץ הדעת לא תאכל לשון יחיד ולכך לא הזהיר. ב' וכי הזהיר הקב"ה מכל עץ הדעת ולמה עשיתם גדרים לעצמיכם ואוסרים עצמיכם בדבר המותר לכם על מגן. והשיבה חוה אמת כי מפרו הגן נאכל, אך מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר לא תאכלו ולא תגעו בו פי' שהוא דומה כאילו אמר לא תאכלו ולא תגעו בו כי אמר פן תמותון ולא אמות אתכם שלא יהיה הוא הממית רק שהעבירה בעצמה הוא הממית ולזה אמר תמותון להורות שימות מעצמו מחמת עשיית העבירות הממיתות בעצמן ואין זה גזירת המלך רק הודעת המלך לזאת מחויב אנכי לעשות בעצמי לטובתי אף שלא הזהיר הקב"ה אותו וגם לעשות גדרים שלא יבא לדבר המזיק ואמר הנחש לא מות תמותון שהעבירה אינה ממיתה בעצמה רק שהן צורך גבוה שאין רצונו שישתנה כוונתו כמו שהיה בשעת הבריאה ואינו רק גזירת המלך ואינו מחויב רק מי שהזהיר ומי שלא הזהיר אינו מחויב וגם אין מחויב להגדיר עצמו בדבר שלא נגזר וזהו כוונת המדרש שדחפה עד שנגעה בו ופי' שאי אפשר להיצה"ר לפתוח בדבר איסור חמור רק מקודם מפתה אותו לעבור על הגדרים שגדרו חז"ל וממילא בא אח"כ לגוף הענין וקרא צווח הוי מושכי העון בחבלי שוא וגו' וזהו ג"כ כוונת עשיות הנחש עם חוה מקודם דחפה עד שנגעה בו ופי' שפיתה אותה שתעבור על הגדר ומן הקל תבוא אל החמור ועד שהיה לו כח עליה לפתות על לבה ולומר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' כיון שהוא רק גדר בעלמא כך אין מיתה באכילה כיון שלא הזהירה לנוכח ואח"כ היה להנחש עזר להחטיא את האדם ע"י פיתוי חוה אף שלאדם הוזהר לנוכח: