שד"ל על שמות · פרק 13 · פסוק 17

ויהי בשלח פרעה: לא אמר כשלח (ר"ל אחר ששלח) אלא בשלח (ר"ל בשעה ששלח), כי ה' לא חשב מחשבתו אחרי צאתם.

ולא נחם וגו': ה' לא ישַנה פתאום לבות בני אדם, אך יתנהג עם כל איש ואיש לאט לאט על פי מדותיו וטבעו, והנה ישראל בצאתם מבית עבדים לא היה אפשר שיהיו בעלי גבורה ואמץ לב (עיין ראב"ע י"ד י"ג) לבא מיד להלחם בשבעה עממים ולרשת את הארץ, וגם אם היה ה' נותנה בידם באותות ובמופתים, לא יהיו כדאי להיות אומה בפני עצמה המתנהגת מאליה בדעת ובתבונה, כי עבדים הפורקים מעל צוארם עול שעבוד כבד פתאום, או ישאר בלבם מורך, או יתהפכו אל הקצה האחר וישתקעו בהפקר ולא תכון בידם ההנהגה המדינית, להעדר הגבורה והתבונה הצריכות לקיום חברה חפשית; ע"כ לא רצה ה' להביאם מיד אל הארץ ואל המלחמות, כי למך לבבם בראותם מלחמה יבחרו בעבודה וישובו מצרימה, ונחה אותם דרך המדבר לשיתעכבו שם זמן מה ויתחנכו מעט מעט ויקנו המדות הצריכות להם להתנהג מעצמם על אדמתם, ועוד טעם אחר היה לו בזה, והוא כי במדבר הגדול היה אפשר להם לקבל תורה ומצות כלם כאחד ולהתלמד ביראת ה' ובידיעת דרכיו ולהתחנך בבטחון בו תחת הנהגת האל ומשה עבדו, שאם היו באים מיד לרשת את הארץ היו מתפרדים איש לנחלתו, ולא היה אפשר ללמדם ולהורותם כלם כאחד. ואף אם לא היו מתעכבים במדבר מ' שנה מפני המרגלים, מ"מ היו מתעכבים שם קצת חדשים עד שיקבלו התורה והמצות בהיותם כלם סביבות הר סיני ובהיותם אוכלים המן ובלתי טרודים בעבודת האדמה.

כי קרוב הוא: הדרך ההוא.